השדרה ה-25

מִדְבָּר

2012-02-07T17:50:00.001+02:00

מִדְבָּר.

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

אָהֲבָה בִּשְׁבִילִי

הִיא הֲלִיכָה לְמֶרְחַקִּים

התייחדות בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט.

אֲנִי שׁוֹמֵעַ.

וּכְלַפֵּי חוּץ קְמָטִים סימטריים,

פָּנִים לֹא יוֹדְעוֹת זִקְנָה.

אֲנִי רוֹאֶה.

אֵינֵךְ סוֹפֶגֶת בְּתוֹכֵךְ דָּבָר

מַנִּיחָה אֶת סְעָרוֹת הַנֶּפֶשׁ

לְמֶזֶג הָאֲוִיר.

אֲנִי מַרְגִּישׁ.

שירים מימיי קַיִץ יַלְדוּתִי

2012-01-23T13:47:00.004+02:00

מימיי קַיִץ יַלְדוּתִי

מַעֲבִיר שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת

בֵּין קַפְּלִי הָעוֹר שֶׁבפנייך

מוֹדֵד אֶת שפתייך הַבּוֹהֲקוֹת (בִּקְפִידָה).

הֵן יִהְיוּ לִי אֶזְכֹּר נִצְחִי

לְחִיּוּךְ טָהוֹר,

מימיי קַיִץ יַלְדוּתִי.

צְמִידִים

קוֹלְעִים מַטְבְּעוֹת יְשָׁנוֹת

לְפַחִיוֹת מַשְׁקֶה רֵיקוֹת

שֶׁלֹּא חויבו בְּפִקָּדוֹן.

עַל חוֹמָה נְמוּכָה

בוואדי לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה

מַחֲלִיפִים צמידי חֲבֵרוּת

לֹא מְדַבְּרִים עַל נֶצַח

מִסְתַּפְּקִים בָּהֹוֶה.

שְׁאֵלוֹת מְסֻבָּכוֹת

אַתְּ יוֹדַעַת לֹא לִשְׁאֹל

שְׁאֵלוֹת מְסֻבָּכוֹת

עַל דְּבָרִים שֶׁמַּסְתִּיר הָעוֹלָם

וְעַל כָּךְ אֲנִי מַרְבֶּה לְחַיֵּךְ,

מְתַגְמֵל אוֹתָךְ בְּפַרְצוּפִים.

אַתְּ צוֹחֶקֶת מִמֶּנִּי בְּקַלּוּת,

שֶׁפְעָמִים הִיא בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת.

אֲנִי מַעֲדִיף אוֹתָךְ בּוֹכָה.

צָבִּים

לִפְנֵי יַלְדוּת אוֹ שְׁתַּיִם

חִפַּשְׂנוּ צָבִּים עֲזוּבִים

לְהַאֲכִיל מגבעי "אֵשֶׁל" רֵיקִים.

כַּמָּה נאיביות הִכְנַסְנוּ בְּמָקוֹם

שֶׁלֹּא עָזְרוּ גַּם אַרְבַּע זוּגוֹת

שֶׁל יָדַיִם קְטַנּוֹת וּזְרִיזוֹת

אַחֲרֵי צָבִּים שֶׁנֶּעֶצְבוּ בשמחתנו

וְנִמְלְטוּ מאימתנו-

לעזבונם הָאִלֵּם.

שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי

2011-11-05T13:10:00.001+02:00

אֲנִי כֹּל-כָּךְ אוֹהֵב שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי'

הַדֶּרֶךְ בָּהּ אַתְּ מַשְׁמִיעָה אֶת שְׁמִי.

כֹּל-כָּךְ אוֹהֵב שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי

שֶׁפְּעָמִים זֶה בִּלְתִּי הֶגְיוֹנִי.

פָּשׁוּט אוֹהֵב שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי

וְאֵת הַחִיּוּךְ שֶׁבָּא אַחֲרֵי.

שֶׁאַתְּ לְיָדִי אֲנִי נִשְׁאַר דָּרוּךְ צִפִּיָּה-

כל-כָּךְ אוֹהֵב שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי.

אִם בְּלֵיל סְתָו

אֶל מִפְתָּן משכנך,

בֵּין חוֹמוֹת הַבִּירָה,

יִתְגַּלְגֵּל לוֹ שִׁירִי

וְיַרְעִיד מיתרייך,

קִרְאִי לִי.

אֲנִי אֶמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ לָבוֹא.

23/09/2004

עַל הַסַּכִּין

2011-09-21T14:30:00.003+03:00

אָבִי אָדַם שֶׁל סַכִּינִים.

לְכָל סוּגֵי החיתוכים,

הֶעָבִים וְהַדַּקִּים

יֵשׁ סַכִּין שְׁמוּרָה בַּמְּגֵרָה

ארוזה עִם תָּוִית,

בלקוניות רָשׁוּם-

בָּשָׂר, דָּגִים גְּבִינָה

כֻּלָּן עִם מַטָּרָה.

פִילוֹסוֹפְיָה שְׁלֵמָה.

וְהַסַּכִּינִים פּוֹצְעוֹת פְּעָמִים

כְּמוֹ הַמִּלִּים שֶׁנּוֹכְחוֹת בֵּינֵינוּ

אַךְ לֹא נֶאֱמָרוֹת.

אֲנִי תּוֹהֶה אִם הוּא עֵר לַדְּבָרִים

וְיוֹדֵעַ, שֶׁעוֹלָמוֹ הִתְהַפֵּך עָלָיו

מִבְּלִי שֶׁהִרְגִּישׁ.

וְרַק הוּא נִשְׁאַר כְּשֶׁהָיָה,

מקובע,לא מַכְנִיס אוֹרְחִים.

הטֶּרְמִינָל הַיָּשָׁן

2011-08-31T15:42:00.000+03:00

אֲנִי מְצַיֵּר בְּקַוֵּי מִתְאָר

אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה,

תצריף שֶׁל חֲלָקִים

מִתְחַבְּרִים לְצִיּוּר.

הִנֵּה אַתְּ כְּבָר לְצִדִּי

מְמַלְּאָה אֶת הַקַּוִּים בְּצֶבַע,

מזמזמת שִׁיר שֶׁל הזמרת

שֶׁקָּשֶׁה לִי לְבַטֵּא אֶת שְׁמָהּ,

בעקביות עיקשת.

כֹּל-כָּךְ הַרְבֵּה חֲוָיוֹת

וּמִשְׁפָּטִים שֶׁמְּחַכִּים לְסִיּוּם

מַקְשִׁים עָלֵינוּ לְהַתְחִיל.

שְׁתִיקָה שֶׁל אוֹהֲבִים

עוֹטֶפֶת אוֹתָנוּ ברוגע,

"אַתָּה בְּבַיִת".

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתָךְ

גַּם בֵּין קִירוֹת שֶׁל בְּטוֹן

אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים מִמֵּךְ.

אֲהוּבָתִי,

אֲנִי בַּדֶּרֶךְ אלייך,

מְקָרֵב אֶת הַזְּמַן

במטוסי דִּמְיוֹן שחכרתי בִּמְיֻחָד.

בַּנְּחִיתָה תְּחַכִּי לִי

עַל מַסְלוּל הַהַמְרָאָה

הֵיכָן שֶׁלְּעוֹלָם אֲסוּרָה הַכְּנִיסָה,

וְהַדַּקּוֹת יִוָּתְרוּ עַל זְמַנָּן-

בַּטֶּרְמִינָל הַיָּשָׁן אֲנִי אֲחַכֶּה לָךְ עִם שִׁיר אָהֲבָה.

מִלִּים

2011-07-17T09:33:00.004+03:00

כֹּל חיילי הַשָּׂח-מט

קדים עַתָּה לפנייך,

יַחַד עִם אַבְנֵי הַשְּׁבִיל

(שֶׁמּוֹבִיל אֶל בֵּיתֵךְ)

מְפַנִּים עֲבוּרֵךְ אֶת הַדֶּרֶךְ.

הַגָּדֵר הִתְחַדְּשָׁה לִקְרָאתֵךְ,

וְהַשַּׁעַר שֶׁיָּדַע רַק לִשְׁרֹק,

הִשְׁתַּפֵּר וְלָמַד לְנַגֵּן

שִׁירֵי אָהֲבָה צָרְפָתִיִים

לְעֵת עֶרֶב שְׁרָבִי.

Parole, Parole

רַק מִלִּים וּמִלִּים.

כֹּל-כָּךְ אָפְיָנִי לָךְ.

וְהוּא, מֵאַיִן יוֹדֵעַ

אֶת דָּבָר הֱיוֹתֵךְ,

אֲשֶׁר הִדְחַקְתִּי בְּעֹז.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

2011-06-19T23:29:00.001+03:00

חַיָּל צוֹעֵד בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ,

מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ

בֵּין הַתְּהוֹם הָאֲיֻמָּה

לְבֵין הָאַסְפַלְט.

רֹאשׁוֹ כָּבֵד מֵחֲלוֹמוֹת

לְסוּף שָׁבוּעַ

אַךְ הוּא אֵינוֹ מֵעֵז לִישֹׁן.

בַּשּׁוּלַיִם הַצָּרִים

הַשִּׁירִים מְמַלְּאִים אֶת הֶחָלָל

אַךְ הֵם חָסְרֵי פָּנֶיהָ וְהִגָּיוֹן,

כְּמוֹ שׁוּרוֹת תלושות מִסֵּפֶר.

הַזְּמַן מתעגל בְּאִטִּיּוּת.

צְעַדִים קְטַנִּים. שְׁתִיקָה. ייאוש.

חַיָּל צוֹעֵד בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ,

הַחֹפֶשׁ מְחַכֶּה לוֹ בְּעִקּוּל.

זָר מֻכָּר

2011-06-12T22:22:00.002+03:00

בָּרְחוֹבוֹת הַיְּשָׁנִים

מַרְגִּישׁ כְּמוֹ זָר מֻכָּר

שֶׁסִּמְלִי הַמַּהְפֵּכָה המאובקים

שָׁבִים לְעוֹדֵד גְּבָרִים לְמִלְחָמָה.

סָבְתָא קְטַנָּה,

עטופה מִכָּף רֶגֶל-עַד רֹאשׁ

בְּמִטְפַּחַת,

אוֹחֶזֶת מַטְאֲטֵא

עָשׂוּי זרדים-זרדים,

נדבקת לַשְּׁאֵרִיּוֹת.

וּבָעֶרֶב עַל גְּדוֹת הדנייפר

בְּבֵית קָפֶה סָגוּר

לוֹגֵם שֶׁאֲרָיוֹת שֶׁל זִכרוֹנוֹת

מוֹהֵל אוֹתָם בְּחֲלוֹמוֹת.

צְעַדִים אַחֲרוֹנִים לִפְנֵי שֵׁנָה.

נִדְמֶה שֶׁכֻּלָּן מְאִירוֹת פָּנִים,

שׁוֹלְחוֹת חִיּוּכִים.

אִישׁ לֹא מתכחש לַכַּוָּנוֹת,

גַּם לֹא בְּפַרְהֶסְיָה.

לָחַיִּים פֹּה יֵשׁ מַשְׁמָעוּת אַחֶרֶת,

פַּעַם אֵלֶּה יָכְלוּ לִהְיוֹת חַיַּי.

צִּפרִים

2011-06-07T12:43:00.001+03:00

הַצִּפרִים

שֶׁבִּקְּשָׁה נַפְשִׁי

שֶׁיָּשִׁירוּ לְעֵת בּוֹקֵר

תְּפִלּוֹת שַׁחֲרִית,

לֹא הִסְתַּפְּקוּ

בִּכְלוּב שֶׁל זָהָב

מְרֻפָּד במנעמי הַחַיִּים.

עֵת הוסט הַמַּבָּט

בַּמִּרְוָח הַצַּר שֶׁבֵּין

קֹדֶשׁ לְחוֹל

נִקְטְעָה הַשִּׁירָה

בְּרִשְׁרוּשׁ כְּנָפַיִם נֶחְפָּז.

הַצִּפרִים

שֶׁבִּקְּשָׁה נַפְשִׁי

שָׁרוֹת עַתָּה-

חֹפֶשׁ.

נְסִיעַת עֲבוֹדָה

2011-03-19T20:27:00.000+02:00

בְּעֲרָבִים יֵשׁ סממנים ראשונים לְאָבִיב,

בַּקֵּץ עוֹד סְעָרָה קְצָרָה

הֵחֵלּוּ נוֹשְׁבוֹת רוּחוֹת שֶׁל פְּרִיחָה.

אֲנִי חוֹזֵר

אַחֲרֵי יממות אֲרֻכּוֹת

מֵעֵבֶר לַיָּם,

פַּעַם עוֹד קָרָאנוּ לָהּ מוֹלֶדֶת.

אִיתַי בְּמִזְוָדָה

אֲנִי נוֹשֵׂא קוריוזים,

עוֹשֶׂה רְשִׁימוֹת מדויקות,

לֹא שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לָךְ דָּבָר.

מֵהַקֶּרַח הַמַּפְשִׁיר

לָהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁבָּאָבִיב,

בְּאוּלָם מקבלי הַפָּנִים

הַדְּמָעוֹת הוֹפְכוֹת לְחִיּוּכִים

וַאֲנִי שָׁב בְּטִבְעִיּוּת

אֶל מְקוֹמִי הַבָּטוּחַ בחיקך.

פילים פצועים

2011-02-08T15:48:00.000+02:00

יוֹתֵר מִכֹּל הַחַי

שמתאספים אֶצְלִי

בְּרִגְעֵי הַחֶסֶד,

יֵשׁ בִּי חֶמְלָה לְפִילִים-

נִצּוֹדִים בַּמְּרְחָבִים

כְּלוּאִים בקרקסים.

מְבֻקָּשִׁים.

כְּשֵׁם שֶׁאֵין רַחֲמִים

לִבְנֵי אָדַם כְּלַפֵּי עַצְמָם

כָּךְ אֵין בְּלִבָּם מָקוֹם

לאמפטיה מיותרת.

וְזֶה כוֹאֵב פָּחוֹת,

לִרְאוֹת אָדַם שׁוֹפֵךְ דָּם חָבְרוּ,

מֵאֲשֶׁר לִרְאוֹת פִּיל פָּצוּעַ,

לְאָדָם כָּנוּעַ.

בָּאָה אֶצְלִי תְּחִלָּה

2011-01-18T22:44:00.002+02:00

אַתְּ בָּאָה אֶצְלִי תְּחִלָּה

לִפְנֵי הַטַּל בַּבּוֹקֵר,

בְּטֶרֶם עוֹד זְרִיחָה.

אַתְּ זוֹרֶמֶת בעורקיי,

נָהָר חַיַּי.

אַתְּ מַתְחִילָה כֹּל דֶּרֶךְ,

סוֹחֶפֶת אוֹתִי כְּמוֹ רוּחַ,

מַפְתִּיעָה.

אַתְּ מגדלור-

מֵּאִירה לַמְּבַטְּחִים.

אַתְּ מַעֲנִיקָה לַבְּרִיאָה

מַשְׁמָעוּת נוֹעֶזֶת,

מְמַלְּאָה תִּקְוָה

בְּיוֹם אָפֹר.

אֲנִי עַצְמִי אִתָּךְ,

חוֹשֵׂף הַכֹּל,

אַתְּ בָּאָה אֶצְלִי תְּחִלָּה

לִפְנֵי עוֹנוֹת שָׁנָה,

בְּסֵדֶר אַקְרַאי ,

הָפוּךְ מִן הַשָּׁעוֹן-

אַתְּ בָּאָה אֶצְלִי תְּחִלָּה.

מחוץ לטווח

2011-01-15T12:57:00.002+02:00

במקור Just Out of Reach של האחת והיחידה, פטסי קליין.

אָהֲבָה שֶׁבּוֹרַחַת מִמֶּנִּי,

חֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא נוֹתְנִים מָנוֹחַ.

עַצְבוּת מַטְרִידָה

ושלשלאות שֶׁלֹּא מְשַׁחְרְרִים לָחֹפֶשׁ.

כֹּל-כָּךְ רָחוֹק מִמֵּךְ וּמֵחֹם גּוּפֵךְ,

מִחוּץ לַטְּוָח שֶׁל כֹּל מַגָּע אוֹהֵב.

כֹּל לַיְלָה בָּחֲלוֹמוֹת

אֲנִי שָׁב וְרוֹאֶה אֶת פנייך,

שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל זִיכרוֹנוֹת

שֶׁהַזְּמַן לֹא מוֹחֵק.

בחטף הַיְּקִיצָה,

מַקְדִּים וּמִתְעוֹרֵר בְּמִטָּה רֵיקָה.

כֹּל-כָּךְ רָחוֹק מִמֵּךְ וּמִכֹּל קסמך,

מִחוּץ לַטְּוָח שֶׁל כֹּל מַגָּע אוֹהֵב.

חֲלוֹמוֹת שצדים אוֹתִי בְּשֵׁנָה

מהולים בִּנְדָרִים נִשְׁכָּחִים.

יְדִיעָה בֻּדְּדָה עֲצוּבָה

שֶׁאַתְּ כֹּל-כָּךְ רְחוֹקָה.

בבאבי יאר

2011-01-01T18:41:00.001+02:00

בבאבי יאר

הַשֶּׁקֶט הוּא תַּרְמִית לְתַיָּרִים.

בַּזֶּרֶם אֲוִיר הַקָּפוּא

שֶׁעוֹטֵף בְּתוֹכוֹ

אֶת הַחַי כְּמוֹ אֶת הַמֵּת

נִשָּׂאוֹת הַצְּעָקוֹת

האנדרטה בבאבי יאר

קוֹלוֹת מְחַפְּשִׂים מוֹשִׁיעַ-

וְאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ גַּם הַיּוֹם.

בבאי יאר-אֵין גְּאֻלָּה.

וּבְגַיְא הַהֲרִיגָה

עֲקֵבוֹת מְעֻרְבָּבִים בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג

וּצְעָקוֹת עוֹרְבִים מִתְקוֹטְטִים.

כֻּלָּם חָבְרוּ לְתַפְאוּרָה,

כָּאן לֹא אֵרַע דָּבָר.

עָמַדְתִּי בבאבי יאר

והישרתי מַבָּט לזוועה

אֶל תּוֹךְ בּוֹרוֹת הַמָּוֶת.

קָרַעְתִּי אֶת הַשֶּׁקֶט הַדַּק

וְשָׁמַעְתִּי בֶּכִי מִסְתַּתֵּר

שֶׁל יְלָדִים.

הַזְּמַן לָקַח אִתּוֹ הַכֹּל

לֹא נִשְׁאַר כָּאן דָּבָר שֶׁלָּנוּ,

רַק הַזִּכָּרוֹן מֵאָחִינוּ נוֹתָר.

מִכְתָּב מבֶּן-דּוֹדִי

2010-12-04T20:51:00.002+02:00


יום ראשון בכיתה א'- בן דודי מלווה בסבתא

מִכְתָּב נִשְׁכָּח,

מָצָאתִי מִמְּךָ-

בֶּן-דּוֹדִי.

שָׁמוּר בְּתוֹךְ מַעֲטָפָה

באסופות עזבונה שֶׁל סָבְתָא.

כַּמָּה תְּמוּנוֹת שֶׁלְּךָ וּמִכְתָּב מֵהַחֲזִית

שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע-

אֲנִי אָז בֶּן אַרְבַּע.

אַתָּה כּוֹתֵב בְּאֲרִיכוּת

עַל הַשִּׁגְרָה השוחקת,

וְעַל הַזְּמַן המועט לַחֲלֹץ נַעֲלַיִם.

הַבַּיִת רָחוֹק מִמְּךָ אֶלֶף שְׁנוֹת אוֹר

וְאַתָּה מִתְעַנְיֵן בְּשָׁלוֹם כֻּלָּם,

שׁוֹאֵל גַּם עַל אַחֶיךָ

וְזֶה גּוֹרֵם לִי לְנַחַת

הַיְּדִיעָה שֶׁהִסְפַּקְנוּ לִהְיוֹת-אַחִים.

הַמִּכְתָּב צָרוּב גַּעְגּוּעִים

לַתַּבְשִׁילִים שֶׁל סָבְתָא,

ודמותה עוֹלָה בְּרָאשִׁי.

עומלת במטבחה

לַפְּלֻגּוֹת שֶׁל אוֹרְחִים מִתְחַלְּפִים

שֶׁתֵּכֶף צוֹבְאִים עַל דְּלָתוֹת בֵּיתָהּ.

אֲנִי כְּבָר בֶּן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע

בֶּן דּוֹדִי, וְאֵינֶנּוּ מַכִּירִים.

מַפְרִיד בֵּינֵינוּ נִתֵּק הַשָּׁנִים.

לֶהָבוֹת הַבִּשּׁוּל

שֶׁפַּעַם לֹא יָדְעוּ מְנוּחָה

כַּבּוּ בֵּינְתַיִם,

וְהָאוֹרְחִים אַף הֵם,

הָפְכוּ לְזִכָּרוֹן נָע

שֶׁל כֹּל הַחֲלוֹמוֹת

שֶׁהֵעַזְנו לַחֲלוֹם כיְלָדִים.

עַד עוֹלָם בֶּן-דּוֹדִי,

יְלַוֶּה אוֹתָנוּ רֵיחַ הַתַּבְשִׁילִים,

הַמִּכְתָּב הַשָּׁמוּר מֵהַחֲזִית

וְהַגַּעְגּוּעַ הֶחָלוּד לְסָבְתָא.

עִנְיָנִים שֶׁל דִּיּוּק

2010-09-12T19:49:00.002+02:00

נְסִיעָה בְּהִלּוּךְ אִטִּי
לְאוֹרֵךְ רְצוּעַת הַחוֹף,
מַזְמִינָה הִסְתַּכְּלוּת מְאֻלֶּצֶת
עַל חֲסִידוֹת נוֹדְדוֹת,
מבעד לָעֲנָנִים חוֹלְפִים.

זֶה מִנְהָג עַתִּיק יומין-
נְדִידָה,
מְשֻׁעְבָּד לַדִּיּוּק
הַכָּרוּךְ סְבִיבוֹ
בְּחֶבֶל תליינים.

אֲנִי תּוֹהֶה פְּעָמִים,
עַל הַחֲשִׁיבוּת הַמֻּפְרֶזֶת
שֶׁמְּיַחֲסִים לְדִיּוּק.

מָעַל גַּלִּי הָאֲתָר
בְּחֲדָשׁוֹת הַשָּׁעָה,
בִּשְּׂרוּ עַל מִסְפָּר שִׂיא שֶׁל חֲסִידוֹת
בִּשְׁמִי הַמְּדִינָה הַקְּטַנָּה.

(הַאִם כֻּלָּם יָדְעוּ, מלבדי?)

וְאַבָּא
אִישׁ שֶׁל סְתִירוֹת,
נוֹכֵחַ-נִפְקָד
מַסְפִּיד אֶת נעוריי
מִבְּלִי שֶׁהִתְבַּקֵּשׁ.
מִמְּקוֹם מושבו,
הוּא מַקְדִּים לְסַכֵּם
גַּם אֶת חַיָּיו.

הַזְּמַן בשעונו אַחֵר,
הַמְּאֻחָר הוּא הַמֻּקְדָּם.

הַחֲסִידוֹת,
תִּרְאֶה אֶת הַחֲסִידוֹת (אֲנִי אוֹמֵר בְּלִבִּי),
הֵן מְדַיְּקוֹת כָּל-כָּךְ,
וְאַתָּה?

יוֹם שטוף שֶׁמֶשׁ בָּחוּץ,
עוֹד מֻקְדָּם לְדִבְרֵי הֶסְפֵּד-
עַל נעוריי,
וְעַל חַיֶּיךָ.

לכתכם

2010-09-06T22:47:00.003+03:00

לאברהם ושולה דינור ז"ל, חלוצי הארץ, מורי דרך החיים ואנשים נדירים באיכותם שעזרו למשפחתי ולי בחבלי הקליטה בארץ, ביתם היה פתוח וליבם תמיד רחב.

אֶת לכתכם
אֲנִי מְמָאֵן לְקַבֵּל.
יָד לְיַלְדוּתִי.

הַתְּרִיסִים המוגפים
בְּחַלּוֹן הַמִּטְבָּח
רָמְזוּ עַל אֶפְשָׁרוּת
אֲבָל אָז פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת
צִלְצֵל בְּקוֹלוֹ הַמֻּכָּר,
הִדְחִיק אֶת הֲרָעָה
שֶׁבְּמַחְשָׁבוֹת.

אַחֲרֵי שָׁנִים
אֲנִי חוֹזֵר בפתאומיות
לַיָּמִים הראשונים
וְזֶה מְאֻחָר מדיי,
הַכֹּל נִרְאָה שֶׁכֹּחַ,
לֹא ערוך לְשׁוּבִי.

תֵּבַת הַדֹּאַר יְתוֹמָה,
עָמוּסָה בְּמִכְתָּבִים
בְּלִי שֵׁם נִמְעָן,
עוֹלָה עַל גדותיה.
אֵין בְּכֹחָהּ לְהָכִיל יוֹתֵר.
וְאִתָּהּ שָׁבִים הַזִּכרוֹנוֹת
קְשׁוּרִים בְּחֶבְלֵי גַּעְגּוּעַ.

אֶת לכתכם
אֲנִי מְמָאֵן לְקַבֵּל,
וּכְבָר מְאֻחָר מדיי.

מלחמות קטנות

2010-08-22T18:38:00.003+03:00

אֵין בִּי כֹּחַ לְמִלְחָמוֹת קְטַנּוֹת
לְמִלְחָמוֹת שוחקות,
שֶׁמְּעַיְּפוֹת.

אֲנִי מְזַיֵּף אֲדִישׁוּת חֲמוּצָה
טְרוּדָה בְּמַחְשָׁבוֹת דהויות
שֶׁהוֹצֵאתִי לְיִבּוּשׁ וְלֹא הֶחֱזַרְתִּי.
הִיא מַרְתִּיעָה בְּהַצְלָחָה
זָרִים וּמַכָּרִים, לֹא מַבְדִּילָה,
גַּם חֲבֵרִים הָפְכוּ לְבוֹרְחִים.

וּבַבְּקָרִים שֶׁל מִלְחָמוֹת קְטַנּוֹת
אֲנִי שָׂרוּעַ עַל הַכַּר,
מְבֻלְבָּל מִתּוֹךְ חֲלוֹם,
נָע בְּחֹסֶר חֵשֶׁק.

חבול וּפָצוּעַ,
לוֹבֵשׁ תַּחְפֹּשֶׂת-
שֶׁל אֲרֶשֶׁת ניצחון.

שינויים עונתיים

2010-08-11T11:22:00.001+03:00

אַתְּ הִזְכַּרְתְּ לִי
אֶת יְמֵי יַלְדוּתִי
מִבְּלִי לְהִתְכַּוֵּן.
תֵּבָה שְׁחוֹרָה
טעונה בְּמוֹקְשִׁים,
רְצוּפָה חוֹרִים וּסְתִירוֹת.
וּלְרֶגַע נִזְכַּרְתִּי אֲנִי,
אֵיךְ לֹא יָדַעְתִּי לִקְרֹא
אֶת מחוגיו שֶׁל הַשָּׁעוֹן
וְלֹא אֶת חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה-
לְפִי הַסֵּדֶר.

הַחֹרֶף תָּמִיד יָדַע לְהַפְתִּיעַ אוֹתִי,
בְּאוֹתָם יָמִים קְצָרִים,
אֲבָל לֹא עוֹד.

בשיאו שֶׁל חֹדֶשׁ אָב,
בְּחִלּוּף עֶשְׂרִים שָׁנָה
אֵין בִּי אוֹתָהּ תְּמִימוּת
שיסודה בְּחֹסֶר יְדִיעָה.
כְּנִרְאֶה, שֶׁשִּׁנּוּיֵי מֶזֶג הָאֲוִיר
לֹא יתדפקו עַל דלתי בְּהַפְתָּעָה.

החלטות של חולמים

2010-07-25T18:29:00.004+03:00

לאשתי,

אֶתְמוֹל בְּאַחַת עֶשְׂרֵה
לְעֵרֶךְ,
הֶחְלַטְנוּ סוֹפִית לְהִתְבַּגֵּר.
אֲפִלּוּ שָׁתִינוּ לִכְבוֹד זֶה.
בַּדַּקּוֹת שֶׁאַחַר כָּךְ
הִשְׁתַּטַּחְנוּ מִצְּחוֹק
מֵאֵיזֶה דָּבָר שׁוּלִי,
שֶׁנֶּהְפַּך לְמֶרְכָּזִי,
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ.

דִּגְדּוּגִים קירבו שְׂפָתַיִם
וְחָלַף בֵּינֵינוּ משב שֶׁל אָהֲבָה.

אֲנִי אוֹהֵב הַחְלָטוֹת מְטֻפָּשׁוֹת
שֶׁצָּצוֹת מִתּוֹךְ הַדַּחַף,
לְהִתְבַּגֵּר?

בּוֹאִי נַחְלִיט הַיּוֹם
לָעוּף עִם מִטְרִיּוֹת.
אֶקְרָא לָךְ מֶרִי פופינס
וַאֲנִי אֶהְיֶה האדמירל.

אֲהוּבָתִי,
לְהַבָּא לָנוּ לָדַעַת-
הַחְלָטוֹת שֶׁל חוֹלְמִים,
הוֹלְמוֹת אוֹתָנוּ יוֹתֵר.

אחי הגדול

2010-07-04T21:50:00.004+03:00

בנוכחותך,
אֲנִי שָׁב וְחוֹזֵר לִהְיוֹת יֶלֶד-
קָטַן וְחָסַר בִּטָּחוֹן.
סמוק לְחָיַיִם לְיָדְךָ,
נִזְהַר וְשׁוֹקֵל כֹּל מִילָה,
לַבַּל נַעֲמִיק אֶת הַקֶּרַע.

יֵשׁ בְּךָ מַשֶּׁהוּ אָחִי הַגָּדוֹל
שֶׁגַּם בְּחִלּוּף הַשָּׁנִים
עוֹדֶנּוּ דּוֹקֵר וּפוֹגֵעַ.

אֶת אוֹתוֹ הַיֶּלֶד שֶׁבִּי,
וְאוֹתִי.

דרכים

2010-06-12T13:55:00.003+03:00

אֲנִי אוֹהֵב דְּרָכִים אֲרֻכּוֹת
שמתעקלות בִּשְׁבִילִים
שֶׁלֹּא רוֹאִים גַּם אֶת סופם.

דְּרָכִים שמתגדמות מוּל הַנּוֹפִים שֶׁלְּצִדָּן.

בְּחַלּוֹנִי הַנָּע
אֲנִי גּוֹוֵעַ אֶת הַבְּרִיאָה
שׁוֹתֶה אוֹתָהּ בְּצִמָּאוֹן,
מַפְגִּישׁ שׁוּרוֹת רֵיקוֹת
עִם מִלִּים שְׁבוּרוֹת,
מַנְצִיחַ.

וְרָאשִׁי הוּא מַחֲסֶה
לְמַחְשָׁבוֹת מְהִירוּת
שֶׁחוֹלְפוֹת בְּסָמוּךְ,
עַל הָעוֹלָם שֶׁלִּי
שֶׁהוֹלֵךְ וְכַלָּה
כְּכָל שֶׁהַדֶּרֶךְ נִמְשֶׁכֶת.

נִדְמֶה,
שֶׁבְּכָל צֹמֶת בַּדֶּרֶךְ,
הִשְׁאַרְתִּי דָּבָר
שֶׁהָיָה לְחֵלֶק מִמֶּנִּי.

עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ,
אֲנִי עֲדַיִן מְחַפֵּשׂ אֶת הַמִּלִּים
שֶׁיַּגִּידוּ -
הַשְׁלָמָה.

אפילוג

2010-04-16T20:13:00.014+03:00

שיר שכתבתי לפני כמה וכמה שנים, אחרי פרידה...

אֲנַחְנוּ לֹא מַרְבִּים לְדַבֵּר
מִפְּאַת הַחֶנֶק שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה לִי בָּחָזֶה.

אֲבָל הָיוּ גַּם יָמִים הֲפוּכִים,
בָּהֶם מִלֵּאתִי אֶת חָלָל חַיַּיִךְ בְּזֵרִים,
(שקמלנו בֵּינְתַיִם לרגלייך),
וּצְלִילִים מְכֻוָּנִים
(שֶׁהָפְכוּ צוֹרְמִים).

נִדְמֶה שֶׁמִּהַרְתְּ
לְהַשְׁכִּיחַ אוֹתִי מֵאָחוֹר,
אִם מִישֶׁהוּ שָׁב לָתֵת לָךְ זֵרִים.
(אֲנִי תּוֹהֶה אִם מָעַדְתְּ).

נוֹדַע לִי צירוף הָאוֹתִיּוֹת,
שֶׁמַּרְכִּיב אֶת שְׁמוֹ.
פָּנָיו עוֹד זָרִים לִי,
חִידָה לַדִּמְיוֹן.
אוֹתָם טֶרֶם חָשַׂפְתְּ.

וְאַל תָּבוֹאִי
להשתטות בפניי,
שֶׁהַזִּכרוֹנוֹת יִלְחֲצוּ-
כִּי לֹא יִהְיוּ עוֹד שִׁירִים,
קוריוזים שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם,
רֵיחַ הַגֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָו,
טִיּוּלִים בַּגַּלִּים,
כֹּל אֵלֶּה, לֹא יָבוֹאוּ מִמֶּנִּי.

נַחֲלֹק מִדְבָּר שֶׁל זִכרוֹנוֹת,
מִלִּים מנופצות עַל סְלָעִים
וּרְגָשׁוֹת שֶׁהָפְכוּ לְחוֹל.
וְחוֹל, לֹא הוֹפֵךְ לְמַיִם
וְלֹא לְאַהֲבָה.

תחלופה

2010-03-15T20:20:00.009+02:00

מוּל נַעֲרָה בִּמְעִיל עוֹר
עָצַמְתִּי עַיִן
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַחֹפֶשׁ.
פָעָמַיִם הִפְצִירָה בִּי-
לְהִצְטָרֵף, עוֹד יֵשׁ מָקוֹם.

לְבַסּוֹף, כְּשֶׁהִתְרַצֵּיתִי
לֹא הָיְתָה הַנַּעֲרָה מוּלִי
אִם כִּי הַכַּרְטִיסָן.

חָמוּר סֵבֶר כְּדַרְכּוֹ
קָרָא בְּעֲדִי לְהִתְעוֹרֵר,
הִגַּעְנוּ.

משב האביב

2010-03-09T15:34:00.005+02:00

משב האביב
שהתדפק על חלוני (הקצת מופתע),
הביא עמו שעות מבורכות
של כניעה לחסד.
שבירת שגרה.

את אינספור השקיעות
המתעתעות בעיניי,
מספרתי בזיכרונות,
חלקם פרי דמיוני השוטה,
יש דברים שלא נעתקו ממני.

ורק שברקע קולות העיר,
מתערבבים בחוסר צדק
עם אלה של הכפר,
אני קופא לרגע,
תוהה על מקום הימצאי.

בקלות שאינה בלתי נסבלת,
מושיט יד לדברים רחוקים
שבמבט תועה אחד
נראים שוב כל-כך קרובים.
אבל ידי קצרה משזכרתי,
ואינה משגת.
האתמול הפך שנים.

ובלית ברירה,
אני חוזר לשמחת האביב
שמצאה אותי על המשמר,
סביב שולחן לא ערוך במרפסת,
מלווה במבטי את כל הבאים-
כה יפים הם,
שאיני מעז לראות אותם,
הולכים.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

חרב צערי

2009-12-24T15:21:00.019+02:00

במקור Why Can't He Be You של האחת והיחידה- פטסי קליין.
מילים: Hank Cochran

אני לוקח אותה למקומות
שאת ואני נהגנו לפקוד.
אני מרטיט את אוזנה
בלי הכרה, במילות אהבה.
אני מגיש לה את הרגש
שמעולם לא קיבלתי ממך,
נדמה שאני אוהב אותה יותר,
בחום וברכות,
אך בכנות-
זאת חרב צערי,
שזאת היא,
ולא את איתי.

אני טורח לרוב
ומשתף אותה בלי סוף
בכל מחשבה שעולה בראשי,
ואני בר מזל, אני יודע,
חוזרים על זה כולם.
היא לוקחת אותי בפשטות,
כפי שאני.

והיא עושה את כל הדברים
שמעולם לא הסכמת,
אבל אני רציתי כל-כך.
נדמה שאני אוהב אותה יותר,
בחום וברכות,
אך בכנות-
זאת חרב צערי,
שזאת היא,
ולא את איתי.

אני שולח לה פרחים,
מתקשר בכל שעה עגולה,
מדבר בשפת אהבה
וכולם אומרים שכשהיא בסביבה,
שפתיה לוחשות רק אותי,
והיא שוב עושה את כל הדברים
שמעולם לא הסכמת
אבל אני רציתי כל-כך.

נדמה שאני אוהב אותה יותר,
בחום וברכות,
אך בכנות-
זאת חרב צערי,
שזאת היא,
ולא את איתי.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

טיפול

2009-10-14T22:55:00.004+02:00

אני פורם את חבלי נפשי
טיפין-טיפין,
בשעות של שיחות מול המראה.
נפעם איך הזמן הידק אותם חזק,
סיבך בין חבלי געגוע לחבלי אהבה.
הלוך חזור נקשרו גם שיגעון אחד מילדות
ושיגעון נוסף של גדלות.

ובשיחות האלה, ההזויות,
של דברים שלא אמרתי לעצמי מעולם
אני מגלה קשירות שעדיין מרגישות
מוחשיות כל-כך. מאיימות.

אני נבוך פתאום.
במבט נודד,
בורח אל התמונה שעל הקיר.
כפר קטן בעמק,
טרקטור חורש שדה,
שני בתים, גדר.
אישה אחת ואיש.
חיים שלמים קשורים בתוך מסגרת.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

חנות צעצועים

2009-09-21T21:23:00.004+03:00

בלב העיר,
על אי של חנויות יוקרה,
ישנה חנות צעצועים קטנה
שאני נוהג לפקוד
כמעט בסתר,
בהיחבא.

אני מוכר למוכרות
והן לא עושות לי שום צרות
כשאני שולף מהמדף
עוד חייל של צעצוע,
אפילו שזה כלל ידוע
שצריך להגיד תחילה- בבקשה.

בפינת החנות אני משחק לי דקות ארוכות,
מרוכז ולא מפריע,
מרכיב תפזורות וצובע חוברות,
בונה צורות שונות משונות וקורא אגדות,
חוזר לעולם ילדותי.

ואחרי שהחול בשעון מתהפך כל-כולו
ומגיעה העת ללכת,
אני לא ממתין עם כולם
לאבא ואמא, לסבתא או סבא או דוד,
אני מחזיר בעצמי הכל למקום
ונפרד מהמוכרות לשלום.

בדרך לוחץ קצת ידיים, מפטפט בקצרה,
עולה במעלית הגדולה
מסיים את ההפסקה וחוזר בחזרה,
לעבודה.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

בית ילדותי

2009-06-07T22:27:00.005+03:00

-
אני נע בין כותלי בית ילדותי,
תזזיתי, חסר מנוחה.
כל חפץ וקול דומם
כורכים בתוכם זיכרון.
הקירות נוצרי תיבת אוצרות.

עודני שומע קולות,
שנדמה כי מזמן כבר נדמו
ומסביב לשולחן הארוחות
נסבים כל אוהביי נפשי.

אני מכיר פה
כל סוד שנלחש בין חדרי החדרים
כל סדק ומחשבה מרחפת, תועה.
ילדותי חלפה כאן כמו רוח שרב,
מהירה ועוטפת
משאירה צימאון,
שלעולם לא ירווה.

בין האוצרות אני מוצא
שמיכת טלאים,
שעטפה באהבה
את כל חלומות התום
ורזי האושר.

אני מנער ממנה את האבק.
משמר כל רגע מפגעי הזמן
מאחסן, שלא ילך לאיבוד,
ולו דבר.

שיר להראל

2009-06-02T21:13:00.008+03:00

להראל, ז"ל,

˜™

חלמתי שאני רואה אותך עף,
נוסק לשמיים.
חולף על פניי, ממהר,
לא עוצר לשלום.

במעלה קשת הצבעים
עולה הזריחה מן ההרים,
יודעת את קיצה.
בדקות ספורות של בין ערביים,
בשארית כוחותיה
נשטפת על החולות הזהובים,
בהם השארת עקבות פסיעותיך
שומרת, לבל תלך.

למרגלות קו המים
חלמתי ששמעתי רשרוש כנפיים
וקול פעמונים.

הגאות התחלפה בשפל
והכל חרש.

אביב שלם חלף בהרף עין
פריחת הנעורים קמלה פתאום.
חלמתי שאני רואה אותך חג
במעוף כנפיים,
מעל גמלא ויסוד המעלה,
שורק מבין העצים ישרי הצמרת
לשדות החיטה שבעמק יזרעאל.

ובאחת, בתהודת כנפיים אדירה,
אתה נוסק בחזרה,
משאיר שובל געגועים
ולא חוזר.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

חלום אמריקאי

2009-05-19T22:56:00.002+03:00

אנחנו עושים את הדרך לבוסטון

באוטובוס אפור מנומנם,
מלאי התפעלות מגשרים מעשי אדם
ונופים שנדמה כי הושאלו מתפאורה
מהסרט שעוד יעשו על חיינו.
אני מעביר שיר בפסקול.

בצידי הדרכים זרוק החורף,
סוריאליסטי וציני כמו תמיד.
את מחייכת אליו,
ממה שנדמה כעייפות לא מודעת,
בזמן שאני אוחז בספר עצוב
על ילדה שכלואה בין שני ירחים,
יתומה לה מאם.

מפעם לפעם את מרפה את ידי
בזמן שאני אוחז בשלך,
ההפסקות על הדרך הופכות לנדירות
וצריך להספיק הרבה.
אני אמון על הקפה,
את על הגלויות הביתה.

ממקום מושבי
אני משרבט רשמים
של תחילת חיינו.
כל מקום על הדרך לבוסטון
נראה מספיק מפואר בשבילי.

בית קומותיים,
חצר קדמית,
גזוזטרה לקיץ,
שיח ורדים וגדר לבנה.
ברוס ספרינגסטין.
החלום האמריקאי שלי עבורנו.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

שאריות

2009-05-13T21:28:00.010+03:00

מה ישאר בסופנו,
בקיצו של עוד יום,
כשכבר נהיה נפקדים.
ישאר זכר לנו,
עדות?

התישא הרוח את מנגינת חיינו
בין סמטאות השוק ורחובות סואנים
לנופים בהם נעתקה בעבר נשמתנו.
הירעידו עלי הסתיו
את שמנו בלחש,
ודמותנו לעד תשתקף
במימיו של אגם אחד שברירי?

ומה יהיה על מתק ילדותנו הקצרה,
שנמתחה כמו נצח, ותמה בפליאה.
בלי אזהרה.
והנעורים הפתאומיים בצל הימים
שטופי השמש,
והלילות שהתעברו בחלומות.

האם יהיה מי שיזכור
את רגעי האושר,
ושניות הדאגה
את בדידותנו השקטה,
ואהבתנו הרועמת,
את מגע היד.

מה ישאר מאיתנו.

שמש

2009-05-01T11:37:00.008+03:00

-
בקיץ אשתקד
אכלנו ענבים מתוקים על החוף.
בנגיעות מבטים
הקרנו אושר למרחקים.
פתחנו את חלונות הלב לרווחה
כך שלא נשאר מרווח לספק,
ונתנו לשמש להאיר את חיינו.

בתום ימי הסליחה
נעצבנו בשלנו,
וקמלנו בפחדים,
שהתחלפו לאתגרים.
אהבתנו התעצמה.

אם בוא האביב,
החלפנו את סדיני מיטתנו
והקפנו את עצמנו
בערוגה של התחלות חדשות.
יצאנו להגשים חלומות.

גם השמש חזרה.
אני מתפלל בכל ערב,
שהיא לעולם לא תשקע.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

געגוע

2009-04-15T18:35:00.008+03:00

אני שונא את הפרידות
החפוזות שלנו
כמו גם את אלה הארוכות,
המוכתבות באילוצי שעון מתקתקים.
הן השניות
והן השעות
מכאיבות.

גופי מתמלא ייסורים
(שתכף עולים על גדותיהם ומציפים הכל)
מתכווץ ומתנפח,
הולך אחרי עצמו
סחור-סחור,
לא מוצא מנוחה.
אני נע בין ארבעה קירות
שיתומים ממשמעות בלעדייך.

ניסיתי קומפרסים חמים על המצח,
ולשתול פרחים עונתיים בגינה,
ניסיתי שירים עצובים לעת ערב
ולצאת כהלך לכבוש פסגה,

של גבעה אחת סמוכה.

עלעלתי בתמונות משותפות
וספרתי כבשים פועות
התרכזתי וחשבתי על כלום,
ויצא שבסוף כל מחשבה
חזרתי לחשוב רק עלייך.

עלינו לשוב ולהתדיין מחדש,
על הצורך הזה בפרידות
מכורחו של היום יום.

מגע פרטי

2009-04-02T21:47:00.004+03:00

שיר שכתבתי לפני כמה שנים אחרי רומן קצר בארצות הברית.
˜™

אני באה למגע שלך
כמו חולה אנושה,
מכורה, לא יכולה בלי.

אתה אחר אליי
ברוך עדינות אהבתך.
אתה רוח שרבית
בשדות החורף
הפואטיים של חיי.
ורק את המגע שלך
רוצה לשמר בתום,
בסוד בדידותי האילמת.

למרגלות נהרות חייך השוצפים
להקים מקלט זמני,
שלא יחסר אף פעם
אוויר לנשימה,
מגע ידך.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

משקעים

2009-03-23T22:51:00.009+02:00

את לא עוזבת את נפשי,
מסרבת להיפרד
גם שבינינו עוברת ארץ הדממה.

את רודפת אותי בחלומתיי
כמו רוח,
קושרת את עצמך אליי
כאילו היית סירה על גלי ים מאיימים,
ואני החוף.

ואני מסרב לבוא אחרייך,
בורח ממך כמו משד.
את היית ואינך
ועתה-
אני מבקש שתניחי לי לשלום.

אני מדליק לך נרות
ומביא לך פרחים,
מתפלל בשבילך.

ועכשיו מרחוק,
תשמרי את עליי.
את הזיכרונות שנותרו ממך,
אאחסן למשמרת
בקופסאת עץ חרוטה,
על-יד המיטה.

לכי בדרכך בשביל המוביל
אל בית אבותייך, שם דולק לך האור,
והניחי לי לעת לילה,
הרי כבר אמרנו שלום אחרון.

יום שבת אחד בים

2009-03-19T20:34:00.006+02:00

מבוסס על סיפור אמיתי.
הזוג בינתיים כבר לא זוג, אבל השיר נשאר.
™˜

את לוקחת אותי לים
ביום שבת אפרורי,
שמיטה של חדר
היא בראש מענייניי. (התסלחי לי?)

אני מתרצה בחוסר רצון מופגן,
אחרי שהשמיכה החמה
מוצאת "בהפתעה" את דרכה לרצפה.
את מפשיטה אותי מחלומות,
קובעת סדר יום לשנינו.
גם מוציאה מצב רוח מהארון.
הוא לא שלי.

בים על החול את מבקשת לשכב ולעצום עין (אין שמח ממני!)
אני שוב מהנהן לאות הסכמה,
עובד כפייה במחנה אהבה,
לא חולם להסגיר את האושר.

בתום כשעה אני שב אלייך מחויך,
מוצא אותך יושבת עם גבך אליי-
יקירתי, את קרה.
"איך יכולת?" את שואלת חנוקה מדמעות.
לא מסבירה, גם לא מפרשת,
ואני חושש פן דיברתי מתוך חלום,
קראתי לך בשם מאהבת אחרת או
אולי התניתי דברים עם אחת מחברותייך.
פנייך נראות כמו אחרי פיגוע רגשי,
ואני חושש מהגרוע מכל.

את לא יורדת לפרטים,
רק ממלמלת לעצמך בצעקות.
אחרי שאני משחד אותך
בדובים משוקולד וממתקים,
את מתוודה שעינייך לא נעצמו
והשינה והחלום המתוק לא באו אלייך.
כך ננטשת לבדידותך הקצרה בצלי. (באשמתי?)
אבל אין זאת העת לסיכונים,
אני מלקק את פצעייך,
מתפייס ומודה באשמה.

באמת, איך יכולתי,
אילו רק ידעתי,
איך יכולתי מה?

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

שורשים- ניחוחות של ילדות

2009-03-14T16:36:00.005+02:00

תורים

אצלנו יש תור להכל
במקום שלא חסר כלום
במיוחד גאווה, יש בשפע.
אם רק יש לך זמן לתור נוסף
זה במדף ליד הלחם,
קרוב לסוכר,
ליד פרוטקציה.

ויסוצקי

הר געש בפריטה
קלה על הגיטרה
קול צרוד צורח
על פעם ועוד פעם.
על המשך הדרך
זה אתה ולודיה,
בין מוסקבה לאודסה
השכם בלילות,
מאוחר בימים,
מרינה ולאדי
וטיפה מרה,

אחת יותר מדיי.

מתאבנים

כוסית של וודקה
דג מלוח עם קרטושקה
בקמצוץ פטרוזיליה
ומר ושום. זה שום דבר.
כוסית של וודקה
להתחמם, וקצת למזג
נצעק, נשיר, נצחק,
בבוקר נתפכח.

בבושקות

בובות מעץ מטריושקות.
סבתות במטפחת ראש,
בשוק ליד כרוב חמוץ,
וסוכריות מתוקות נדירות,
בבושקות.

שורשים

2009-03-14T16:28:00.003+02:00

קובץ שירים למדינה שנתנה לי את חיי, בה קבורים סבי דודי ומשפחתי.

באהבה וגעגוע. אולי יום אחד אשוב לביקור מדינה, כי מולדת כבר יש לי.

™˜
גרמושקות מעמק ילדותי
מנגנות מנגינות מתחננות
לקפיטן אפור שיכור
תחייך קפיטן, תחייך.

™˜

על גדות הוולגה
אז ישבנו במחוגה
צוחקים משיכר נעורים,
בדימיוננו שומעים
את רקיעות החיילים,
איך רעמו התותחים,
ושרקו הכדורים
בבכי תמרורים נזכרנו,
איך איבדנו חברים.

˜™

מקהלת הצבא באדום
חמושה בפטיש וחרמש,
שרה על מעצמה חזקה
ארץ ילדותי הנפלאה,
זאת אהבה שהיא שנאה
לארץ עם פנים באדמה
שנפלה מגדולתה.

הים של 77'

2009-03-06T19:15:00.012+02:00

הים של 77'
לא זהה לים של היום.

הכל השתנה.
מהחול עד המים,
למשפחה של שבת,
למבטים בעיניים.

זה לא הים של 77'
בו רקדו מהפך
ושקעו בתרדמת.
זה לא הים הבוגר
שהקרין ביטחון.

וגם החול התייאש,
החליף כתובת, שקע.

הים ב 77'
בישראל ישנה,
דרך עיניים קטנות
שרואות בהגדלה-
בחורות יפות ושקיעות,
אמהות וסבתות,
וצידנית ירוקה,
שנמצאה נטושה
היא הים של 77'
במלוא הדרו.

זכרון מתקתק
לתקופה קצת אחרת
של רעות מטקות,
וצחוק.

משמרת ערב

2009-02-23T21:51:00.011+02:00

הגשם הערב ירד לאט מהרגיל,

לא מיהר להתלכד.
בכשלוש עשרה טיפות
ראיתי את השתקפותי
עד שמאסתי,
ודי.

והעננים, גם הם
יותר נמוכים היום.
אני מתדיין עם עצמי
בקצרה,
אם כדאי למהר להביא סולם.
בכל זאת,
מעטות ההזמנות
לנוח על ענן.

זוג רגליים חשופות
קוטע את המחשבות-
לבנות חיוורות,
עוגנות בנמל של סנדלים
שטוחות ואדומות.

והרהורים נוגים,
תוקפים בחזה
על עוצמת החורף והאביב
וזוג רגליים זרות
שדוחות מחשבות,
גם אלה החשובות.

חייל צעצוע

2009-02-16T19:26:00.004+02:00

-
לגלעד שליט,
מי ייתן ויחזור בקרוב.

˜™

מפצח אגוזים-
חייל צעצוע,
לא יותר מחומר גלם בידיו של אחר.
ילדון אדמדם טהור,
סמוק לחיים
נושא כתפיות, דרגות דימיון.

אתה גנרל מלחמה לא ידוע,
מצביא שנשכח בשדה קרב.
בהצלב נשק חלוד, ספוג בריחות מלחמה,
ופצע נבור עודו מדמם,
זיכרון לא מרפה,
למצביא נשכח,
ולך חייל צעצוע.

מפצח אגוזים
לתרועות של צ'יקובסקי.
שם, על מדף בין כולם,
אתה לא יותר,
מאשר עוד חייל צעצוע.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

שפיות / משמעות

2009-02-11T22:41:00.008+02:00

את שני השירים- שפיות ומשמעות, כתבתי בהפרש של כמה ימים בחודש פברואר 2005.
בימים שנדמה היה שהשקט חזר למחוזתינו אחרי שנים לא קלות. התקווה לשקט נגוזה רק כמה ימים אחרי השיר "שפיות".
את יעל אורבך מעולם לא הכרתי, מלבד התמונה שהופיעה בעיתון בבוקר שלאחר הפיגוע במועדון הסטייג' בת"א.

˜™
לזכרה של יעל אורבך ז"ל,
™˜

יום חמישי, 24.02.05

שפיות

בחזרה לשפיות
אחרי לילות טרופים
של יללות לירח,
וימים שטופי אור
של הזיות מתמשכות.
עכשיו חוזרים לשפיות.
יש בי פחד שאולי זה זמני,
נדמה ששום דבר
לא מתמיד ונשאר
נוזל מהידיים כמו מים.
בערבים של שינוי
מריחים את האביב מתקרב
ונדמה שזה אביב אחר,
פחות של פריחות וריחות
יותר של שפיות
שחזרה כמו להקת ציפורים
שברחה מארץ חמה לקרה
חשבה שתסתדר בגפה.
כמה משמח לראות שהיא טעתה.
דברים מתחילים לחזור לתחיה,
זאת הרגשה נפלאה שעכשיו,
חוזרים לשפיות.

יום ראשון, 27.02.05

משמעות

מבקש להרחיק מכאן להרים
למצוא עדר פרא לרעות.
לקרוא ספרים על מהות החיים
אוסף משפטים ריקים, כמעט מתים.
אנשים חיים אחרת מכאן
על פלטפורה אופטימית.
ומילים נשארות רק מילים
לא חדירות, לא משתנות.
שם על צלע של סלע
ללמוד לנגן על חליל
מנגינות שירי דודאים.
ולחשוב כמה טוב
לאהוב מרחוק,
מלחיות בקרבה
ל
מולדת בעורמה.

רציתי ללמד אותך

2009-02-08T12:52:00.006+02:00

שיר שכתבתי לפני כמה שנים.
בשמם של כל הנעזבים.
™˜

רציתי ללמד אותך
ללכת בזוג בדרכי ארץ,
לפתוח לך דלתות חבויות
לקרוא לך עליסה.
לדקלם לפנייך מילים
נתן יונתן, ביאליק ופן
וביניהם בלי התרעה
להשחיל שיר משיריי
לראות על קשב פנייך
אם הן מרגישות בהבדל.
רציתי לשמוע איתך ניגונים
ביחד לפרוט מיתרי רגשות
להעיף לאוויר גיצי ניצוצות
ולהתחמם מגופך הרועד ממגע.
רציתי ללמד אותך לאהוב
באותיות ומספרים מא' עד ת'
בלי הנחות, דרך כל הסודות.
רציתי להעיף איתך עפיפונים,
לא שונה מילדים ולצחוק בתרועה.
רציתי ללמד אותך את הדרך אליי.

וביום שמש קייצי
בפונדק קטן
על שפת הימה
לגמד בעיות
ולחשוב כמה טוב -
לאהוב.

רציתי ללמד אותך את משנתי הדלה
לאיטי להחדיר בך אהבתי העניה
ואת באימפולסביות של גיבורה
דרשת פרידה.

מבטחי

2009-02-03T14:27:00.006+02:00

-
תקרת הזכוכית שנסדקה לפתע
פיכחה אותי בבהלה.
אבנים קטנות מצאתי
שמוטות בסמוך,
ציור של מעשה קונדס.
בתודעה של עצמי
פתאום איני שונה כל-כך,
יותר חשדן, פחות חסין.
מחפש יריעת קרבה להתכסות בה.

בעבודת נמלים בקיץ
מנתח את מה שנפרס מתחתיי.
מעליי מנסה לאחות את התקרה,
לבל תיפול.

אני מאשש דברים שפעם ידעתי
ולעולם חשבתי שלא אשכח,
מחפש קצוות משוחררים
שאולי פספסתי
והם פורמים עתה,
אט-אט
את כל מה שרקמתי
לאיץ קץ.

ובבקרים השמש נעימה לי,
קולות הציפורים בחלוני (אליהם הורגלתי)
נושאות ברכה.

אני נושא תחנוניי אליך
מחסי ומצודתי,
שתפרוס עליי כנפיך,
תשמרני.
תישאני מעל התהומות
שנפערים לרגליי,
ותביאני לחוף מבטחיי.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

יום הזיכרון

2009-01-29T22:41:00.005+02:00

דרך

על דרך החוף
בצידי השוליים הצרים
המכוניות נצטוו בשקט.
רק פנסים כתומים
חותכים את החושך
ואני מתקנא בקלות
שהם נדלקים וכבים.
מחזוריות מעוררת
שהאדם לא זכה בה,
מעלה לבטים ותהיות
על הצורך להיוולד מכונות.

זיכרון

אני בולע את השקט שלך,
את העיניים הגדולות
שמרצדות בעייפות
על לוחות ליבי
למודות בכי צורב.
אוחז בידך הרפויה
מנוסה בפרידות ניצחיות
בתקופת חיים של פרפר.
ברקע הזיכרון שלא עוזב
ואני, שמכסה אותך באהבתי.

שכול

בכיכר החלומות
עומדים בצפיפות מאחור.
מקדימה בחסד ישובים
געגועיי נפש לצד שכול
אהובים יתומים בכסאות דימיון.
שרים על כאב רעים אילם
שופכים אור על פנים נשכחות.
אני עומד עוד דקות ארוכות
וגם שרגליי קורסות
איני חולם על לשבת.

מלחמות

מה אתם יודעים על מלחמות,
בחולצות לבנות מעוטרות
בתג של בית ספר,
מקריאים טקסטים שחוקים,
עומדים דקת דומייה מפוברקת
שלכם לא אומרת דבר.
מה אתם יודעים על מלחמות?
אף לא דבר.
שגם לא תדעו.

ליפול מאופניים

2009-01-22T14:24:00.002+02:00

כולנו נפלנו מאופניים,
פעם אחת לפחות...

˜™

כשילדים קטנים נופלים
עטים עליהם הגדולים,
מכבים את הדמעות
ואת דש בגד בית הספר
מנערים במהרה,
מסתירים את המבוכה.
לרוב כלום לא נשאר,
אפילו לא שריטה,
הסבתות אומרות בביטחון משמים,
"עד החתונה בוודאי יעבור".

כשאנשים גדולים נופלים
אין איש ממהר לעזרתם
לא מחבק, ואת האבק לא מנער,
לרוב הדמעות מסתתרות
לנוכח זוגות עיניים גלויות
ושפתיים זרות גדולות,
שנעות - מתכווצות.

זה נורא ליפול מאופניים,
זה כואב בכפות הידיים,
במרפקים ובברכיים,
לגדולים כואב פי שניים,
ותמיד, תמיד,
כשגדולים נופלים מאופניים
הם מרגישים טיפה מגוחכים,
כי כולם יודעים,
שרק ילדים קטנים
נופלים מאופניים.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

זהו זה לבינתיים

2009-01-21T14:33:00.012+02:00

לרז ומיטל, מקווה שבמקום אחר מצאתם את השלווה.

˜™

בשם האהבה

את פנייך שלך
שישארו לי זרות,
ראיתי בברק משתלח
בענני הנגב החורפיים,
ביום שהיה לך לסוף,
כשלא נשאר לך אוויר
כמו בשם האלוהים
ככה בשם האהבה.

חבר ילדות

בתום הראשון לחיינו
שהכל היה ארוז בשמחה,
ידענו הערצה למכבי חיפה
סכינים יפניים בחניתה
ועכברים קטנים מגומי.
מאז עברתי דירה לכפר
וחניתה נשארה איתך מאחור.
שלשום באמרת אגב נודע
שקפצת אל מותך מאיזה גשר
והילד שבי התעורר משנתי
ובבכי תמרורים שאל
למה חבר שלי?

ריקודים

במגרש החניה מול ביתי
ראיתי שפנים לבנים רוקדים
טנגו בלילה, בין מכוניות ישנות.
ואליי הגיעה מוסיקה אילמת
שפיצחה את שנתי
ונדדה אל אוזניי,
שלא נשארו אדישות
האדימו והקימו אותי,
לרקוד גם.

מילים נוגות

ואלייך דיברתי מילים נוגות,
בעונות השנה היפות
דיברתי ללא הרף
על דברים שציווה ההווה,
בלי פשרנות והרבה נחישות.
כשהגיעה עת לאמת
סתמת אוזנייך ועזבת.
לא יכלת לשאת בה.
איני מצער על העזיבה
אלא הלקיחה היא זאת שמכאיבה,
בשיעור חופשי שיהיה לך
תחזירי אותי חזרה.

עצירות חוזרות

2009-01-18T19:01:00.006+02:00

את עצירות חוזרות כתבתי אחרי שהות ממושכת בארה"ב, בתקופה שבה עסקתי ארוכות בחיפוש עצמי, ובכמיהה לחזור לארה"ב.

בלילות עצובים עושה עצירות
בתחנות דלק קודרות,
שותה קפה גס מכוסות נייר
אחרי שיחת חולין
עם חיילת משוחררת.
היא קבועה שם לחצי שנה
ואני כבר לא סופר,
ממשיך ישר על הדרך.

במילים שלך מצאתי נחמה
רוגעת של שיר ווקלי ישן.
שאבתי השראה מעצי הדקל
שבמשולש האהבים בכביש החוף,
חיפשתי להתעלות ולהשיל ממך
את העיוורון הסובייקטיבי
שפועל כנגדי כמו פצצה.

ובדרך הזאת אין יעד,
רק נסיעה רצופה
אל גבול שמתרחק
בחוצפה של כוונה תחילה.
ידעתי להפוך חול למים
עשיתי קסמים למחייה
זחלתי אל מערות חיי
ויצאתי עירום.

ובסופות ברקים,
אני חונה בשוליים
וקורא תיגר על הברק,
הגשם מכבה אותי
והרעם רק מתסיס.

ואלייך עוד רוצה להגיע
נאחז בשביב חצי-מלא של תקווה,
זה תמיד נראה כמו המחלף הבא,
כמו גם הבית והגינה.

חסרות פה דרכים יפות
שיגרמו ללב להשתגע
ולשכוח ממך לעולם.
אבל אז, יחזור שוב הבוקר,
ובמילים של עצמי אמצא
לא יותר מגמגום בכתב מחובר
לרגשות שנקרעו מתוך ספר,
שאחז בי הדיבוק לבריחה
ורק הלב השתפן ונשאר.

-

משבר אמצע הקיץ

2009-01-14T20:35:00.003+02:00

למען יבואו תקופות טובות...

˜™

זה שלושה ימים בערך
שאני לא שלם עם עצמי,
אנחנו לא מדברים
מפוצלים בקו-החצי.
כך, זה כבר שני לילות
שאני נופל אל תוך מיטה רטובה
מתהפך באוטוסטרדה של מחשבות
כמו אחרי תאונה,
זרוק בתעלה
האורות דולקים עליי,
לא נותנים, ולו רגע של חלומות.

צהלות ילדים ובלוניי יום הולדת,
רציפים עמוסים ורכבות מאחרות
מטוסי צעצוע שסוגרים עוד לילה
עדים אליי, אך הם אינם מגיעים.

ידם קצרה מלחוש ולו משהו
מהמשבר עם עצמי,
שחונק כמו אויר מדברי.
ואנחנו בנתק של אחרי נפילה,
לא מצליחים לייצור קשר.

ובלאט הלילה אני חוזר
לסיפורי הילדות,
ולתמונות מלפני מאה שנים
מחפש עדויות לעצמי,
בין אנשים אבודי זכר
שורשים מיובשים של עצי פרי,
מהם נשכח אפילו הצל.

את השביל הבודד
שעשבי פרא
גדלים בו ללא תקנה
אני מבקש לשוב עתה לטפח,
לצבוע אבנים לבנות
בצבעי קשת מפסטל
לשבת בקרבם
כמו אחרי מלאכת בריאה,
ולחכות.

נחמה פורתא

2009-01-11T19:50:00.007+02:00

לטל,

˜™

בין תור המנחמים שהשתרך,
עיניי עקבו אחר פנייך הסוערות.
לא ניתנות לחיזוי,
לבנות מכל שלג
ממאנות להירגע.
עייפות כל-כך, מבולבלות.

עוד דקות עוברות
ואני חושב פעמיים
אם לגשת, לעטוף אותך בתוכי,
להתיימר לספר לך את סוד החיים
במילים קולעות ופשוטות.

עברו שנים וזה נראה מעט מהאמת.
שיער גלי ארך לך,
נהיית אישה מרשימה
בגרת, יותר ממני.
והרי פעם,
עוד היו לנו כינויי חיבה,
היית לי אשת סוד
ואני אישך.

שגברה השגרה
ודלתות חיינו
התמלאו באורחים
הכינויים דעכו מעצמם,
ועכשיו בים הצער שלך
מנחמים אותך אחרים,
ואני מבליח מהעבר לדקה,
מחבק אותך בבנאליות שלומיאלית.
את המילים עוזב בצד,
כבר לא מתיימר.

מגילות הייתי אומר לך,
מדקלם קינות
אם זה היה משכיח
ולו במעט.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

חסר אותך

2009-01-09T18:51:00.005+02:00

˜™

קצת אחרי שוליים צרים של כביש

מתחיל שדה חרוש של כותנה
שלרגע נדמה היה שישאר לבן לנצח.
שם חניתי לבקרים לזכור אותך,
לאדמה חרוכה מספר בגעגוע מדויק
כמה אני חסר אותך.

למשמעות לקח זמן לחלחל,
להפוך למציאות של הבנה,
שאני עוד מחפש אותך
בטרמפיאדות אפורות
בין מאות חיילות מיוגעות,
שוטף את עיניי בתרמילים
מלאים בגדים, חלומות
וספרים להפליג איתם לשבוע
למחוזות בהם שקט נפשי,
הוא יותר מכמיהה.

ברדיו הקריין משתף פעולה
מנגן את האהובים שבשיריי,
לא מתאמץ אבל פוגע.
נדמה שבדרכו שלו,
הוא חסר אותך דרכי.

בסנדלים פתוחים בחורף
מטפס על שדות הפריחה.
שם, כלניות מחמיאות לרקפות
ביערות שעד לא מזמן ידעו מלחמות.

מטועים שהשאירו עקבות
מבקש הכוונה אל שבילים מוארים
שזוכרים בוודאי איך פסענו בינהם
כמלכים בים של עגמומיות אנושית.

את צחוקך המהדהד למרגלות הערבה
אפשר לשמוע מתחילת העליה,
היא עוד זוכרת איך בגללך
הפסיקה לבכות.
ועתה חזרה לסורה, מבכה,
בחוש וחום של אמא אדמה
יודעת גם היא, כמה אני חסר אותך.

על אילו הם זיכרונות

2009-01-04T21:02:00.010+02:00

לפעמים מספיקה רק דקה לפרספקטיבה חדשה-ישנה, על חיים, חלומות ועבר.

˜™

במרכבות המוות דהרתי,
להתרחק מאילו הם זיכרונותיי
ששכחתי שהיו וחיו.
רגעים מאושרים.

אתם כל-כך יפים עם הגיטרות
הקול המחוספס והשירים.
הזיק דולק בדש עינכם
חדורי החלומות,
שנראים תמיד בטוחים,
לא מתנפצים כמו הגלים.
תאחזו בהם ואלוהים ישמור,
אל תרפו.

ובלילה ההוא שהתקרבתי אל מותי
קולכם הדהד באוזניי בחוזקה
מלווה בדממה ארוכה,
שחשבתי שלא תיפסק.
לבטח היינו נפגשים שוב
בבוקר מחר, שהוא גם בוקר היום,
במחלף בית ינאי, מתחת לגשר,
כל האנשים שפעם רציתי להיות
היינו שותים קפה מחורבן,
מקללים פנטזיות ושרים רעות.
צוחקים. בוכים. נפרדים.

פתקים על מיקרוקוסמוס

2008-12-29T18:49:00.005+02:00

רוחות מביאות איתן בשורות רעות,
כך את אומרת,
ורעות נוטות לבוא בשלשות.
כשרציתי לעשות אהבה עם כל העולם,
אמרת לי לחכות, ולחשוב על זה פעמיים.

מול חלון פתוח לרווחה,
ישבתי בחדרי חורף שלם,
על דפי תזכורות כותב על מיקרוקוסמוס,
שנפרש מבעד לחלוני הצנוע,
לא רציתי לשכוח לספר לך חדשות לבקרים,
חלקי שיחות על האדמה שמעבר
פריחות והדי מלחמה.

יש דברים שבאביב שבים בחזרה,
היצרים שבוערים בי בחורף
נדמה שנרגעים בפרוזדור העונתי,
ואני חוזר לעצמי עד כמה שזה ניתן.

עם בוא הרוחות, גם אלו החמות,
אני נשכב מעלייך במגננה אדירה
מחכה שתפסח עלינו ההמולה,
וכשעולה הצורך אני צורח את חיי
מחביא את החלומות המשותפים,
מעמיד פני אביון.

היית יודעת, אם הייתי מספר לך,
על כל העוולות שמציע העולם
ואיך פסקו החלומות על אהבה,
בבת אחת.
אני מפחד לתת לך לקום,
פן תיפגעי.

דברים בטוחים נוטים לצאת משליטה,
נכנסים לסחרור בצורה של משפך,
ואת תגלי שנשאר מעט מאוד מקום
לדימויים ולאלגוריות,
זה באחד הפתקים,
שניים כמדומני,
אחרי השיר.

השקפות על גרידא

2008-12-29T00:23:00.004+02:00

אנו פוגשים לעתים אנשים לחלוק שניות בודדות מחיינו.

זהו רושם ראשוני אך לפעמים גם האחרון.
לאדיק, ז"ל.
˜™

דוכיפת בודדה ראיתי,
תקועה בין סורגיו
של שער פלדה,
בין העולם הזה והבא,
משקיפה בהשלמה על פסיפס
מרוצף טרגדיות.

נחשול גדול,
בעל שמונה זרועות
ורוחבו תריסר שמשות,
מטביע נשמות שנדמה,
נקלעו לשם באקראי.

ופסיפס שני ובו שביל של דמעות
מוביל אל חדרי זיכרונות אטומים -
לא נגישים לחי כמו למת.

חלומות אבודים עומדים במסדר אבירים,
שמוטי ראש,
מתחסלים בלי קרב
מתוך גרידא.

וילד קטן המתבונן מהצד,
מבולבל ורותח עד כלות
תמיד ישאל את הזה
שלעולם לא יידע,
למה.

קובץ נדודים במדבר

2008-12-23T19:35:00.009+02:00

קובץ קצרצרים. נכתב אחרי טיול "חנוכה דרום" של תנועת הצופים.

˜™

ארץ בראשית

אליכם, קלעתי משאלות לבי הכמוסות
בלילה בו לא נשאר כוכב כבוי בשמיים.
אותי, עטפתם בעדנה לא מתיימרת
וזרעתם בי תקווה שאולי תפרח
לעץ שיטה מכובד,
מלך ארץ בראשית.

שיטיון

קול השקט החריש
במעלה ההר התמיר,
למרגלותיו פסקו נשימותיי
לשברירי שניות שדמו
לשעות בין ערביים כבדות,
וזוג עיניי הקורסות
משוטטות,
לעולם לא תופסות.

דמותך

וגם בנווה הים המדברי,
שגרוני ניחר מאבק
ושפתותיי השבורות
נעות ללא מענה-
צללתי לדמותך
לקווי פנייך,
למיתר נשימתך,
לצווארך,
שהייתי משחית בנשיקותיי,
עזות הדחף שאחז פתאום.
נבוך הייתי, מכפר על מעשיי,
על כל אנחת כאב שלך,
על רגעיי הסיפוק שלי.

קלות בלתי נסבלת

בקלות רבה מדיי,
את מצליחה לבלבל
משפטים רגילים,
ששגורים במערותיי דרך קבע,
לגרום לי לצאת במחול שדים
ברחוב הראשי של המדבר.
בנאיביות לחשוב
שאני ריק ממחשבות אלייך,
פטור מרגשות.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

שבת של מלחמה

2008-12-21T14:40:00.015+02:00

את "שבת של מלחמה", כתבתי בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, והקדשתי אותה לארץ שלנו.

מאז המלחמה עברו שנתיים וקצת, הכאב לא הגליד ושבר האמון המנהיגותי מבחינתי גדול מאי פעם,

כך גם הביקורת לגבי ההתנהלות של הממשלה הזאת.

בתי העלמין הצבאיים מלאים בחללים של
המלחמה, וכל זה קרה במשמרת שלנו.

˜™

רוחות השבת נושבות מלחמה
ואני עומד זקיף על גג ביתי,
פוקח עיניים, לצפון ולדרום
מזל משמים, שממערב יש ים תיכון.
השכנות הזקנות מדברות על צליחה
והגנרלים על כניסה בשלישית.
זה מדגדג לי בזיכרון,
ומתוך שבר הייאוש
אני נושא אלייך שיר
מעל גלי האתר.
שיר געגוע ואהבה,
מוסיף גם הקדשה,
ששרבטתי באוטובוס "דן"
בנסיעה של חמש דקות.
הגוף שלי במרי אזרחי
מסרב בתוקף לישון,
רק מפריש לך את דממת הלילה.

ולא מזמן ידענו אהבה שמחה,
ישיבות ממושכות בתצפית
ונסיעות קצרות בכרמלית.

לרגע חסר לי הגשם,
שישבור את החום
ואני אחלום שוב בזרועותייך
במקום למות.

אני חולם את הדקות שביליתי אתך ער
ואת הדרכים שיכולות להחזיר לי את הכל.

בשבת של מלחמה,
לחלב במקרר טעם של דמעות
ולשירים השקטים של שבת
יש משמעות חדשה.

רוצה לסעור אתך
ולהיחנק ממילה כואבת.
מעל גלי האתר אני שב לשלוח לך שירים,
ואין זה משנה אם אינך ליד המקלט, שומעת,
את שירי את תשמעי,
בתחילתו של השבוע,
לכל אורכו
ובסופו.

בין ברוקלין לתל-אביב

2008-12-15T00:23:00.008+02:00

קובץ קצרצרים אהוב עליי במיוחד.

לליזה, על ברוקלין,
לנעמה, על תל-אביב.

™˜

רכבות

ברכבת Q המחברת את ברוקלין למנהטן,
זכור לי בין פועלים שחורים לקוריאנים
ילד רוסי בחליפת מחויטת עם עניבת פרפר
ואימו בשמלת ערב חשופת גב
עוברים על תווים, מנגנים בדימיון על פסנתר.
מתכוננים.
וליבי נחמץ מצער
שאימי לא הלבישה אותי בחליפות
ולא ניגנה איתי בפסנתר.
גם לא בדימיון.

קו 5

קו 5 מתחנת מרכז ארלוזרוב
עושה לי הכרות עם ת"א אחרת.
אני שר לעצמי שמשתקף בחלון
ולאישה המבוגרת שעל-ידי,
שיר על טיפשות פתאומית.
מאחורי בחורה יפה נפרדת מאהבה,
אני מסתובב ושר לה.
היא צריכה אותי יותר.

גלגול נשמות

בפינסקר פינת בוגרשוב,
את מספרת בצימאון
על גילגול נשמות ורציחות שביום-יום.
פעם היית גבר ופעם אישה שחורה
נאנסת ועכשיו חזרת לתיקון.
אמרת שכולם רוצחים
ואני התבלבלתי לרגע,
ביקשתי שתספרי לי על חטאיי.
רציתי שתסתכלי לי בעיניים
ותגידי מה עשיתי, מה אהיה
רציתי שתגידי מי אני עכשיו.

שנה

רציתי לשבת עם הזמן
לכוס יין אדום,
שיספר לאן הוא ממהר,
ואיך עברה כבר שנה.
בקו הטלפון בין ישראל לברוקלין
השארתי דמעות מלוחות מגעגוע
ודווקא לא הכל פה שונה,
בעיקר החום אותו דבר,
והחיפזון שבא מהשטן.

אני נשבר לרסיסים

2008-12-11T11:52:00.005+02:00

במקור "I fall to pieces" של פטסי קליין.

™˜

אני נשבר לרסיסים,
בכל פעם שעיניינו מצטלבות.
גם במבטים טועים,
קשה לי להאמין
שנוכל להיות "פשוט" ידידים.

את מעדיפה שנחיה בהכחשה,
כאילו את ואני
זה עניין שמעולם לא היה.
את רוצה לשכוח אותי
ושכך אעשה גם אני,
ואם נפגש בשדרה אלמונית,
במקרה, כיד הגורל,
נתחזה כמו שחקנים
לשני זרים גמורים.
ניסיתי ובכיתי,
אבל זו לא דרכי,
וכל פעם שאת רק חולפת ממולי,
יקירתי,
אני נשבר לרסיסים.

את אומרת לי
להתגבר ולהמשיך,
למצוא אהבה חדשה,
אבל בכל פעם
שאת יוצאת עם גבר אחר,
ובמקרה, יקירתי את רק חולפת ממולי,
בקלות איומה,
אני נשבר לרסיסים.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

מחשבות על עזיבה

2008-12-06T23:05:00.010+02:00

במקור של פטסי קליין הנפלאה.

If You Got Leavin' On Your Mind
™˜

אם זאת העזיבה, עליה את חושבת,
עדיף שתשברי אותי עכשיו,
תשרפי אותי עד אפר, ותעזבי.
אם אלה באמת מחשבות העזיבה, שלא נותנות לך מנוח.

ואם זאת אהבה חדשה שמקוננת לך בלב
תתוודי בפניי, עוד לא מאוחר, טרם לילה,
תמוטטי אותי עכשיו, ותעזבי,
אם זאת האהבה החדשה, שמסובבת אותך כל-כך יפה.

אני אולי אבין במרירות
ארד על ברכיי ואבקש,
שלא תעזבי אותי בעולם של חלומות "מה אם..."
שהיו קרובים כל-כך להתגשם.
תפגעי בי עכשיו, ותעזבי
ואולי אצליח מחדש,
ללמוד,
איך לאהוב.

אם זאת אהבה חדשה שיש לך בלב
רק תגידי לי עכשיו, אל תדחי מילה,
כך אוכל להקדים להתרגל
לעולם אחר של חלומות.

אם זאת אהבה חדשה שיש לך בלב,
מה אני?

פטסי קליין

2008-11-30T23:31:00.010+02:00

לפטסי קליין, זמרת הקאנטרי הנפלאה שנהרגה בתאונת מטוס, התוודעתי עוד בתור ילד אפשר לומר שזאת המוסיקה שבאה איתי מהבית.

אחרי שבגרתי לא רק הקול והמנגינות כבשו אותי אלא גם המילים עשו את שלהן.
מספר שירים שלה אף תרגמתי לעברית.

˜™
Crazy, for thinking that my love could hold you
Willie Nelson

˜™

אני שומע את הכאב שלך

דרך כינור פסנתר וקול שני

פורטת על זיכרונות רחוקים

של אושר מאהבה ומלאכים מהלכים,

שיגעונות וכאבי לב שלא חסרו

גם בראייה של ארבעים שנה

נדמה שלא השתנו.

הרעב שלי מרגיש כבא ממך

את מיטיבה לשיר אותי

לפעמים מוציאה חיוך,

אך בעיקר קינאה

ממה שנדמה כהבנה כל-כך פשוטה.

הצלחת לקיים הבטחות

גם התגברת על מרחק

במילים שפגעו כמו קליע.

ואותו מרחק מתעצם-

נמתח כגומי בין עצמי לביני

ואני קורס עליו מעודף חלומות.

כל כך פשוט להתחיל מחדש,

למה אי אפשר לשכוח מחשבות

במקום בו השארנו אהבות ראשונות?

את מבטיחה חלומות מתוקים

שולחת אהבה שזורה בשירים,

בקנטארי מתוק שמחמיץ את הלב,

ואולי בגלל זה ההתרסקות שלך מעיקה

נדמה שהיינו מסתדרים טוב ביחד

הייתי כותב לך שירים

ואת, את היית צוחקת.

טיפש סהרורי, שחשבתי ,

שרגשות פשוטים כשלי,

יחזיקו אותך, פה איתי.

הנשיקה הראשונה

2008-11-28T00:28:00.012+02:00

ליורם טהרלב יש ספר שירים בשם "הנשיקה הראשונה", מצאתי עותק בחנות יד שנייה עם הקדשה משנת 1980, כמובן שלא נשארתי אדיש.

על הנשיקה הראשונה,
עודני ממרר מבכי,
טעמה המר, שמור עודו בפי.

בכריכה הפנימית של ספר אחד,
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מצאתי הקדשה,
מלפני שני עשורים (או יותר)
של אורית לעידית,
קצת לפני הנשיקה הראשונה
הקדשה של בת שש-עשרה טרייה
שמפצירה בחברתה לאמץ גישה
של, ראש פתוח יותר.

יש דברים חשובים יותר
הזקוקים לתיקון עולם,
אבל ממבט אחד שנמשך והתעכב
משהו בתוכי פשוט ידע, שאתך,
צריך הייתי לחוות מגע שפתיים ראשון,
את לבי לך לתת, על טנא ביכורים.
הוא מתביש ממך, ממש כמו פעם,
הולך שבי אחרי חיוכך המשתובב
שנוגע בו לא נוגע, משאיר תהיות,
היית או לא היה.

ואולי כסיל גמור הייתי,
מחופש למתבגר, כשניסיתי כל-כך
לשחק אתך, למשוך לך בצמות,
לגרום לך לאחוז בי בקרוסלה.

אם רק היית יודעת,
ואילו עוד הייתי יכול
הייתי עושה תיקון עולם,
מחייה את נעוריי.
פחות לשם שמים,
יותר להמתיק את הטעם המר
שנשמר מאז, כמו צלקת רטובה,
אלה לא מגלידות אף לא פעם.

אם הייתי מספר לך,
וודאי לא היית מבינה,
את קנאתי הרבה למאהבים שלך,
שכבר תכף -
יתפקדו על דלתות חייך,
בזה אחר זה.
ואולי אני אסתנן ביניהם,
ואתן לך ספר על נשיקות ראשונות,
תמצאי בו הקדשה כתובה בעט אדום,
שמבקשת לאמץ גישה
של, ראש פתוח יותר.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

וירג'יניה אהובתי

2008-11-21T18:41:00.024+02:00

את השיר "וירג'יניה אהובתי", כתבתי מיד עם שובי לארץ אחרי השליחות לארה"ב ב- 2005.
המדינה הקטנה הזאת השאירה עליי רושם עז, כמו גם האנשים.
ביקרתי בוירג'יניה שוב בשלהי חג הפסח בשנת 2007, היה מדהים לראות כמה השיר נשאר רלוונטי.

וירג'יניה אהובתי, אני כותב מארץ זרה
ממען את כתבי אלייך, באשר את,
וירג'יניה אהובתי.
אני רוצה לשוב ולנוע בין דרכייך
לפסוע בין שבילי הכפר הפתלתלים
רוצה להכיר את כל גיבורייך
ולבנות גדר חדשה סביב בית ישן
שיעטור אותו שמי במבטא אמריקאי.

וירג'יניה אהובתי,
אם היית יודעת
כמה קשה פה בלעדייך.
הכל מגומד יותר, מרגיש חנוק.
הולך על קווי חוף קנויים
שסגורים לאנשים רגילים
וגם המשורר שבי לא מורשה כניסה.
אני רוצה לצלול בין אגמייך
להינות מפירות עצייך התמרים.
גם צילו של הכרמל נראה קמל
אחרייך, וירג'יניה אהובתי.

וירג'יניה אהובתי,
כל כך חסר לי השלג
המגפיים ומשטחי ההחלקה
גם בית הכנסת שלא משוייך
בין שעריו נכנסים כולם,
יהודים.

וירג'יניה אהובתי,
כסי אותי לעת ערב
ובבוקר אקום בעצמי,
בלי שעון מעורר
רק מתוך חשק.

וירג'יניה אהובתי,
חסר לי הבייגל והקפה,
והבוקר טוב המאולץ
של האישה בסופר.
כל כך חבל שהמוסיקה
פה אחרת, לא דוברת עברית,
אותה אני רעב לדבר,
ולפעמים אין מי
אז אני שב ומוצא אותך,
מחכה לי,
וירג'יניה אהובתי.

וירג'יניה אהובתי,
לא נאה לי ויזת התייר
אני מרגיש כמו מאהב מזדמן.
מקוננת בי ידיעת העזיבה
ומתגברת תחושת הגעגוע.
אני זקוק ממך לליטוף
של רוח חמה בנובמבר,
ובחלוף השעות
אני מרגיש אותה באה,
את לא מאכזבת.
נופל לרגליה,
והיא לא באה ממך,
היא גם לא באה אליי,
היא רק עוברת פה.
כשם שאני עברתי אצלך,
וירג'יניה אהובתי.
אם את רק זוכרת.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

שמיי לואיזיאנה 65

2008-11-17T19:37:00.004+02:00

לאילנה שלי.

את מאכילה אותי תפוזים ירוקים
שרק עכשיו הבשילו,
בנסיעה על כביש מהיר
אחרי סוף שבוע דחוס באהבה.

אנחנו תוהים על ענייני מרחק קבועים,
מערערים על חוקים פיסיקליים,
מפגישים ידיים, זוג שפתיים,
הדרך חזרה נראית יותר קצרה.

אני אוסף את הדרכים בזיכרוני
שיהיו לנו למזכרת באלבום,
ואת סופרת עננים לבנים נוסעים.
הדרך עוברת על פני צמתים זרים
שמחביאים בתוכם עולם מושלם אחד
ושמות של מקומות מתגלגלים נפלא,
על לשון המאזניים
שם נבנה לנו בית. (אולי, יום אחד, אני מבטיח).

בראשי עולה תמונה של לואיזיאנה,
נוסעים בכבישים ריקים שמגיעים לכלום
ושמיים כחולים שלי הופכים פתאום לשלנו
ואני חולק איתך שירים ומטבח ובו חלון קטן,
נסיעות בכבישים צרים וחלומות עטופים בבלונים.

כביש 65' מחורר בתמרורי אזהרה
אימת לוחמים דוהרים.
לא כולם חוזרים מאותם מקומות
ונוסעים מאותן התחלות,
לא הרבה ממשיכים על הדרך
עם אהבה מחייכת בצד.

יש הרבה שעוצרים.
רק מעטים מגיעים.
לכל כביש יש יציאה
שמסתיימת בחלום.

קנט, קונטיקט

2008-11-05T23:29:00.006+02:00

באמת יש לו מקום כזה, קנט, קונטיקט, וביליתי בו סופ"ש מושלם אחד ומאז אני רק חולם לחזור לשם.

˜™

בקנט קונטיקט

הצייד אסור.
איילים פה בני בית
למעט מקרים חריגים
שקשורים בעצי דובדבנים.

ניסיתי להתקשר בלילה,
להעביר אלייך
את "אני התחושתי".
אולי פתרת סכסוכים עם עצמך
נשכת שפתיים בחלומות,
בעוד אני רכבתי על עננים
בחלומות אמיתיים ששכחתי שקיימים.

יש עוד עולם שם בחוץ.

חשבתי על גשרים,
יצוקי בטון ופלדה
כל כך בטוחים
מחזיקים הכל -
פחדים מקושטים באורות עצמאות
ואהבות ששכחו לקפוץ אל המים.

ובקנט קונטיקט
ישנו בית קברות
אינדאני ישן,
ליד נהר שראה
תקופות חיים אחרות.

זה אני התחושתי,
מוצף עד סחרור ראש
שותה מים ולוקח כדור,
מנסה להשיג אותך שוב
נושכת שפתיים שובבה.

כנראה שיש דברים חשובים יותר מקונטיקט,
אבל לרגע אחד,
זה כל מה שהיה.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

צלקות בטוחות

2008-11-05T00:15:00.016+02:00

את "צלקות בטוחות" כתבתי לפני כמה שנים לחברה טובה, בזמנו, במהלך טיול בארה"ב, בתקווה שיום אחד היא תלחין אותו, בינתיים השיר מונח על השידה.

לילה מחליף דמדומים של שקיעה
בערב נוסף של שרב
נעה בין הקור שבלב
לחום שבחוץ כואבת את חיסרונו
במעגליות מסחררת לראש.

את רוצה למות
ורוצה לאהוב,
רוצה לישון
ולחלום בהקיץ
לא יודעת מנוח
מהטירוף הסואן שסובב לך.

רוצה לעזוב את הכל
ולחזור
אל המקום היחיד
שנתן את השקט,
לעמוד על מצוק
ולשיר בחירוף גרון
שירים שהכתיב לך ליבך
ולצעוק. רוצה למות,
ורוצה לאהוב
רוצה לישון
ולחלום בהקיץ.

ליפול לעצמך,
ולתפוס חזרה
להישען על צלקות בטוחות,
מקשירות חזקות
לחבק משפחה,
לבכות ולשמוח,
לכתוב שיר נעורים,
על חיים.

כפרה

2008-10-24T15:14:00.002+02:00

˜™

נדידת הציפורים מביאה לי כוח
לשורות קצרות של סתיו,
לכתוב לך בצמצום מינימלי
על יורה שהקדים לבוא
בין כסות לתשרי,
כמו הפתעת יום הולדת.

זה נפלא,
כשהחום נשבר
והדיכאון עובר.
אוסף דברים לתשליך
אחרי הבגידה של הקיץ.

התבוססתי בחלומותיי הרעים.
באוב רקחתי את המתים,
שישחו איתי בזרם הזיעה,
שייקחו אותי לאתנחתא וישיבו.

אחרי היורה נפתחות הדרכים
להתחלות טועות שחטאו
ורק הפחד משרב מחודש
מקוננות במקום תפילות,
יראה מלילות בודדים
וקוצר רוח.

בשורות ראשונות של סתיו
ליבי מתמלא חרטה,
ואני חוזר למילים הפשוטות,
שב אלייך.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

מנחה

2008-10-11T11:20:00.003+02:00

בליל ראש חודש
עיניי נעצמות מעצמן,
מנבאות את ההיחלשות.
אני מרגיש את השלווה
משתלטת במפתיע
אחרי חודשים נוראים
של תהפוכות מטלטלות.

משני הכיוונים,
מקיפים אותי השקט
של הזיכרונות
וצלילים ספק צורמים
של מנגינה אחת,
שעתידה לנגן את שארית חיי.
הם לא מניחים ולו-
מטפחת חמה על המצח.
זה מקשה עליי לראות בבהירות.

וכך על חוט לוליינים,
שנמתח בין קצה היכולת,
לקצה האפשרי,
אני נע בזהירות מוקפדת
בין
הדברים שחייבים לעשות
לבין
הדברים שחייבים לראות.
בעיקר
מועד אל תוך שורותיהם
של ספרים עבים שממאנים להסתיים.

הם גורמים לי לנחת.

יש בתוכי לחץ עצום
ליצור מילים משל עצמי
שיעידו על הלך הגוף,
ילקקו את הנפש,

ירפאו.

אודות הקיץ ההוא

2008-09-23T22:59:00.001+03:00

בֵּין הַשְּׁבִילִים הַמּוֹעֲדִים,

שֶׁל גִּבְעָה אַחַת

שֶׁקְּרוּיָה כָּךְ סְתָם,

זְכוּרִים לִי צֵל שֶׁל מֹתֶק נְעוּרִים

מבעד לַעֲדָשַׁת הַמַּסְרֵטָה,

שֵׂעָר אָרֹךְ וּצְחוֹק שֶׁל פרע.

הַיּוֹם מֵהַשְּׁבִילִים הָרֵיקִים

נִשְׁאֲרוּ רַק הַשָּׁמַיִם כְּפִי שֶׁהָיוּ

וַאֲנִי,

עוֹלֶה גָּבוֹהַּ-גָּבוֹהַּ עַל מִגְדָּל הַמַּיִם

וְצוֹבֵעַ חֶלְקָה שְׁלֵמָה שֶׁל שָׁמַיִם

בְּצֶבַע הַיָּם.

נִדְמֶה שֶׁזּוֹ הָיְתָה הִבְטַחְתִּי הָאַחֲרוֹנָה לָךְ

בַּקַּיִץ שֶׁלָּנוּ כָּאן.

כִּתְרֵיסַר עוֹנוֹת עָבְרוּ,

הֵצִיפוּ וִיְיַבְּשׁוּ

כֹּל זֵכֶר לָנוּ.

הַתְּהִיּוֹת אוֹדוֹת הַקַּיִץ הַהוּא

לֹא נֶעֶלְמוּ גַּם לֹא החלידו,

הִתְעַצְּמוּ,

חֲסֵרוֹת תְּפוּגָה.

בַּפְּרוֹזְדוֹר שֶׁלָּנוּ כָּאן,

עַל הַשְּׁבִילִים,

הֵכַנְתִּי לָךְ שָׁמַיִם נִפְלָאִים

שֶׁדּוֹמִים בְּאֹרַח פֶּלֶא לְיָם,

וְעוֹד הַבְטָחָה קְטַנָּה

נָשָׂאתִי בכפיי

שְׁמוּרָה בָּנֶינוּ-

לֹא לְהִתְבַּגֵּר.

ענייני דיומא

2008-09-23T00:39:00.001+03:00

במכונית שרד רחבת ידיים
אליה מודבק סטיקר יחיד,
שאומר "חירות"
עומד כשעה בודדה בלי תזוזה
בליבו הפועם של עורק (blvd)
ניו- יורקי מרכזי.

ברדיו שטף דיבור בלתי פוסק
של קריין מקומי,
על ענייני דיומא,
מזג האוויר ומשחק ספורט,
צוחק על עצמו או בוכה,
קשה להניח את האצבע
נשמע שהימר לא נכון ונפל.
הטמפרטורה, היא דווקא נוחה
75 מעלות.
בצהריים ירד גשם.
ובערב יבש, אין אוויר.

בעצירות הצדדיות
שעל הכביש המהיר
יש מעט זמן להתלבט
באיזו דרך לנסוע,
הכביש רצוף יציאות
שנדמה שמוביל
לעוד, ועוד מדינות.

ובכל מדינה,
אחפש לי אותך,
קווי המתאר של פנייך,
צליל רחש ליבך,
לא אכנע לדומות לך.

אעבור בין הבוטיקים הקטנים,
בין המסבאות, חנויות הספרים
ומלוני הדרכים הפזורים לאין קץ.

בלילה נואש, ניל יאנג יחליף את הקריין
ואני אחלום עלייך חלום מתחלף,
משוטט ברחבי מרבדי המדבר
רכוב על סוס ששמו לנצח
יעמוד לי על קצה הלשון,
לא ייפול.

שירים לך סבתא- אפילוג

2008-09-15T23:02:00.001+03:00

התחלה מהסוף.
לזכר סבתי היקרה,
אספיר סלוצקי ז"ל.

˜™

אני מגיע לבקר אותך תכופות
בבית עם הדלת והשער האדומים,
כשקולות השקט של הכפר ברקע
מטאטאים מאחוריהם את הזקנה.

את ישובה בכיסא גלגלים,
מזהה אותי לרוב
אם כי לאחרונה לא הייתי בטוח.
ממלמלת תשובות
ובוכה דמעות ריקות
מקרקעיתה של באר מיובשת,
כשמגיע גם התור ללכת.

אני מאכיל אותך
באוכל של לית ברירה,
מדבר על החשיבות שתאכלי
ויטמינים וכוחות ואם לא עירוי,
את צריכה להתחזק,
הבהלה ניכרת על פנייך.

ובביקור האחרון,
נשמעות קריאות עזרה חרישיות,
מהדהדות בין קירות
שנדמה יותר לבנים מהמצופה,
ועוד זעקות מתחתית ליבו
של אדם מבוגר שוטה,
עוד קורא "אמא",
בלי מענה.

(אני מתעלם וליבי כבד עליי,
מראה לך את פריחות הפרחים
מזכיר נשכחות מארץ אחרת,
איזה שיגעון שהגיע הקיץ).

בחטף,
לפנות בוקר
אור יום ראשון,
את הולכת לעולמך
משילה מעלייך
את הסבל והייסורים,
לא נזקקת יותר.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

שירים לך סבתא- בהפוגה נפרדנו

2008-09-15T22:54:00.001+03:00

עריכה מחודשת

˜™

בהפוגה נפרדנו
מתחת לברושים הגבוהים,
לא החלפנו מילים
גם לא מבטים אוהבים.

במרווחים בין הגשמים,
הבלתי אפשריים
דימיינתי אותך
עולה לרכבת,
אקספרס אחרונה.
עוברת בעמק הבכא
שם בין הקרונות -
הכחולים הארוכים
החלונות מכוסים אדים
ראיתי אותך בתכריך
מנופפת לי ארוכות,
בחיוך.

בחלוף השעות
ובבוא החלומות
עלית בי שוב,
מאמצע השלף,
בהינף יד חזקה
נופפתי לך חזרה,
בדמעה.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

ריחות הקיץ (אולי זה אני)

2008-09-10T14:02:00.002+03:00

-
כל-כך חם
ואת אומרת
שבטח הגיע הקיץ.
המחשבה שאולי זה אני,
גוררת אחריה צחוק.
זה לא מפריע לך
להפשיט אותי.
תחילה במבט,
אחר-כך בידיים.
לרגליים אין מקום.

מהמטבח עולה ריח תירס מתוק
ואני מרבה בנשימות קצרות,
בולע אותך ואת הבל התירס
מפציר בך שתמהרי.
תירס לא מבשלים כל יום.

המילים שלי עוברות דרכך.
את מעדיפה תותים בקצפת
מכוסים שכבת שלג של סוכר.
מורחת את הזמן
כמו צבעי פסטל על בד לבן.
מציירת מקומות ונופים
שם אנחנו חיים באמת,
שחקנים ראשיים.
משוללי דאגות.

אני עובר עלייך בסילון של נשיקות תכופות,
משאיר שובל, שאדע איפה עברתי.
היכן החסרתי פעימה.

את מקמצת אצבעות
ונושכת שפתיים,
תופסת את מחשבותיי לא מוכנות,
אבל גם לא מרפה.
מהתירס נשאר טעם חמוץ
ואוויר עומד דום,
שכבר לא מצחיק אותך
אבל אותי משעשע.
(אולי בכל זאת זה אני?)
את עוד לא מסכימה.
אבל פנייך מראות
שיש מקום לפשרה.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

עשרים וארבע שעות מטולסה

2008-09-07T19:40:00.001+03:00

Twenty Four Hours From Tulsa

˜™

ראיתי את עינייך,
מבעד לזכוכיות העבות
שמפרידות אותך מהעולם.
הילה אדמומית סביבן.

אני מנבא לעצמי דרכים אחרות
ישרות וארוכות
מקושטות בבתי עץ כפריים,
וצריך רק לבחור.

את לעולם באה עם הגאות,
לא נשארת לשפל,
רק מכבה את הכוכבים מעליי.
וודאי לא רואה
איך אני מפריש מעצמי את חיי,
אוסף זגוגיות לרוחבו של הים.
ולא טובע.
ולא טובע.

ועוד עשרים וארבע שעות
אנחנו בטולסה,
בכפר,
במרפסת עץ מספרים אגדות,
אוסף שקרים שהגלידו לאמת.

אני אפזר סביבנו שדות של תירס וטבק
שלא יחסר דבר.
את אטלס הכבישים אמסור לאחר,
את הפוליטיקה של גורמים
נחליף בתירס,
את המלחמות
בשתיקה.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

סוף שבוע בירושלים

2008-09-05T18:34:00.001+03:00

סוף שבוע אנחנו אצלך,
בתערוכה של הצייר הארגנטינאי
שמזמן כבר מת, אבל את עוד מדברת בשבילו,
בגוף ראשון, הרבה "אנחנו",
נדמה לרגע שפגשתם זו את זה.

בין החדרים הצרים של הגלרייה
את עוברת כבביתך שלך
צובעת בצבעי דימיון
את המרווח הלבן הפסיכוטי.
בין עצמי לביני לבינך
אנחנו תוהים מאיפה האומץ.

עם הראש שמוט על הדשא
והגוף נוטה לימין משה
אני כורע אלייך בשכיבה,
את מתרוממת מעט
מספרת בלהט של אש
על חומה אדירה.
היא הייתה לפנינו
תישאר אחרינו,
תשכבי, אני מבקש.

ממרחק נשמעת שירת הסירנה,
קבצן אביון מתעכב לרגלינו בהול,
את שומעת סוסים, פרשים,
אני רוצה לסכל את דברייך,
אבל את מפתיעה, פרשים.

כלום לא נמשך זמן רב
ובחלוף הדקות הכל משתנה,
עובר מסיפור לסיפור.
נדמה שהושארנו לבד
ברוגע שליו על הדשא
בתחילת-סוף שבוע, אצלך.

פרשים וקבצנים
חזרו לדרכם הקבועה,
ולך ולי אין דרך,
יש לנו שביל.
את לא מבקשת יותר,
לא שואלת אבל יודעת,
שאני, מבקש רק אותך.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

אחותי הקטנה (מחווה לאבא קובנר)

2008-09-03T17:17:00.002+03:00

מחווה לסופר ומשורר דגול שחרט על דגלו את האנושיות,

.1.
שאלתי, מה אוכל להביא לך מעבר לגבול והנהר
בקבוק של משקה ריק, מלא אדמה חרוכה,
תרמילי כדור טועה, אולי,
אפילו ניסיתי לשמר לך
את ריחה של אבקת השריפה.

אני קורא את כתבייך הממוענים לי,
אותיות גדולות מתפרסות על שורות קצרות.
בבקשה, הירגעי.
אני צעיר לנצח רוכב על מרכבות האש
חייל צעצוע במשחקי ילדות.

אני אביא לך שק של אגסים מתוקים
מיץ ניגר מהם כמו שיכר
בלי די.

את תראי עוד נשוב לשבת על גרם המדרגות
נכהה את הכאב, נסתכל זו על זה
ונצחק על הכל, אפילו על מוות.

.2.
פעמים חשבתי למי מבין שניהם תדמי,
בבגרותך, בסוף עלומייך הקצרים.
אנחנו נפגשים בימי שלישי,
בבתי קפה צדדיים
נהנים מעוגות גבינה נפלאות.
אני מזהה הרבה מאמא
בעינייך הגדולות המשוטטות בשיטיון
וידייך זריזות וחזקות
את יכולה לכופף ברזל,
ממש כמו אבא.

ובסתיו האחרון,
בין עלי הקיץ המתים
שבנו להשמיע מנגינות ערלות
להיזכר בשיחות שהפכו ריבים.
אנחנו שונים כל-כך
אחותי הקטנה,
וחפצים באותו דבר
להידמות
את לי,
אני לך.

.3.
לעתים זיכרוני מתעתע בי
ושוב איני מצליח להבחין
בין ספרי מחזור שכבת כ"ג
המעלים אבק בין מדפיי,
לתמונות שחור-לבן
במסגרת עץ כהה סדוקה,
במעילי חורף וכובע מלח.
המילים הקצרות בגב התמונה
שפעם הביאו לצחוק מהדהד
מזמינות היום רק חיוך.

ואני מתקשה להיזכר
אם באמת היית,
קראת לי קפיטן ירקרק,
עשית לי כתרים משדה של חרציות
וסיפרת לי את כל סיפורייך,
הקראת לי אחיך הגדול,
גיבורך?

1. אגסים
2. אחותי הקטנה
3. גיבורך

השנה האחרונה של העשרה

2008-09-01T17:28:00.002+03:00

ליוסי בנאי ז"ל,

תחת משב רוחות האביב
אין אני כתמול שלשום.

מחפש זהות
בין שורות של מחברות וספרי שירה,
אבא קובנר ומשה שרת.
מתעכב על הקדשה
בשנה האחרונה של העשרה (ירושלים 1966)
שמה היה אידי,
היכן היא עכשיו?

אולי, חלפתי כצל בעמק על פניה שלה
אולי, נתתי לה את ליבי שתשמור.

והיא חייכה אליי, אולי,
ולא אמרה מילה,
כלאה אותי בין שורותיה
שהצהיבו והתרוקנו ממשמעות.
ועתה, אני שבוי בין שני הרים,
סובל מפחד גבהים מחמיר,
על סף גבול איבוד הנשימה.

והשלכת השנה דוהרת גם לקיץ
מסרב הצומח להתחדש.
וכל החי? ואהבותיי?

אני נושא מטען של משברים,
שק של פגיעות
ומימייה של זיכרונות.
אני זיקית. שורד בשמש כמו בצל.

אלמלא היו הזיכרונות מתוקים כל-כך,
ונבואות העתיד מתובלות בזעם.
אלמלא טבעתי וראיתי אור לבן בוהק,
הייתי כמו שהשארתם אותי,
באותה שנה אחרונה של העשרה.

אך אני אחר כעת,
אין אני כתמול שלשום,
עושה ספירות מלאי
תחת פנסי רחוב של עיר מקלט
תחזור, תחזור
ממלמלות שפתיי, לא ממושמעות.

את הכל אני נושא עימי,
לו רק יכולתי לשכוח
ולו דבר מה.

אבל הכל חוזר אליי
נדבק כמו חול.
לא מתנקה.

במרחק נסיעה מממפיס

2008-08-31T19:47:00.001+03:00

-
במרחק נסיעה מממפיס
תוקפים אותך כאבים,
דמעות שורפות את פנייך
ואני, חסר ישע, מציע לעצור.

את מכירה את חלומי,
לטבול את שנינו במיסיסיפי
לחוש את זרם העבר.
לשכב פרקדן על פרשת המים
ולקוות לימים כאלה.

את רוצה להמשיך,
גם אם זה יקח כל הלילה
לחלומות צריך להיות נאמנים
הם לא סולחים על בגידות.
ואת הרי סלחת לי
ועד לא מזמן היית חלום.

נדמה שעינייך כבות
אל מול שמיי הטורקיז
שמשתקפים לי במראה,
חריגות כמו אמונה.

ליד שלט הכניסה לממפיס
מרשרשת המחשבה
שיש חלומות שעדיף לדחות.

בחנייה של מוטל זרים,
שלא הולם אותך
אבל איתי עושה חסד,
אנחנו עוצרים לליל חנייה.
ברדיו שר המלך
אני מושיט לך יד,
לידו אני ליצן.

™˜
בסוף כל הדרכים לממפיס (וביניהם)
את שוקעת כמו שקיעה לבנה
ובבוקרו של כל יום
את לי שחר.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

קנאה

2008-08-27T12:54:00.001+03:00

-
צחוק הילדים
העולה ממגרש המשחקים
מעלה בי רגשות נוראים של קנאה,
על תום בצל האורן
משולל אשמה,
צבעוני כל-כך, לא פגיע,
רגע בודד
נדמה,
יתום לזמן.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ

מיון

2008-08-25T00:59:00.001+03:00

האי וודאות נוראית
רוויה בצלילים של חריקה והמתנה.
מחוגי הדקות אף הם זזים בכפולות של חמש
והחלון המאיר בקצה הפרוזדור הקר
בהרגשה, נראה רחוק אלף שנות אור.

אני מתכנס בתוך כל הצער המדומה,
שרק אתמול פקד אותי,
דוהר בעמק החרדה אל פסגת החיים.

חייל כבול למ.צ נכנס עם עין נפוחה,
מדי זית מוכתמים בצבע לבן לגופו.
ובתור אחריו,
חניכת תנועת נוער זרה,
אוחזת בידה הפצועה,
אך דווקא רגליה תופסות את העין,
ארוכות, שזופות.
ריח אמריקה בחדר המיון.

ואני מלא אבק, ספוג זיעה של פחדים
שניסיתי להניס בלילה אך הם שבו
עם אור ראשון, לא יכולים בלעדיי.

ולי קשה פה בלעדייך,
הכל זר אליי ומנוכר
ועינייך הגדולות נגלות אליי
בהארה נדירה.
אני חייב מגע.

ועוד דקות עוברות,
ואני עושה הערכה מחודשת,
מכיר בנפלאות החיים,
רק לצאת מכאן,
בחתיכה אחת, בשלום.

© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ